איפה האוהל היהודי?

לצערי, לא יצא לי לבקר הרבה במאהל המחאה בירושלים, אך בכל פעם בה הגעתי מצאתי את עצמי מתקבץ ביחד עם מעט הדתיים שהגיעו למאהל ושואל - איפה כולם. איך אנחנו יודעים לגייס המונים להפגנות של מועצת יש"ע, או לפחות לכתוב איזה מאמר, אבל לא נמצאים במקומות כאלה. איך ההתייחסות היחידה למאבק בתקשורת המגזרית היא בהקשר של הקרן החדשה או של מכות שחטפו בהפגנה.

אומרים שזאת מחאה של שמאלנים- אז לפחות בירושלים זה לא נכון. יש עירוב של כולם. אבל כן נכון שזאת מחאה של מי שנמצא שם, ומי שנמצא באספות ובישיבות בצוותי העבודה הוא זה שקובע גם את המדיום וגם את המסר. ואם יהיה ימני אחד, אז הוא ישתוק, ואם יהיו שניים, אז אולי אחד ידבר והשני ילחש לו באוזן "תזכיר גם את זה ואת זה ואת זה", ואם יהיו 50 אז 4 ידברו, ו 46 אחרים ימחאו להם כפיים, ועוד כמה אנשים יצטרפו אליהם, ואז גם דעתם תהיה שוות משקל לשאר הדעות.

אומרים שזאת לא הפגנה על אידיאלים אלא על רווח אישי. "הם מפגינים בשביל עצמם". אז מה? מותר להיאבק רק בשביל אחרים? עברנו כבר את התפיסה המקדשת את "זה בסדר, אני אשב בחושך". מותר לאנשים להילחם בשביל עצמם, כמו שמותר לתושבי מגרון להילחם על הבית שלהם ואף אחד לא מצקצק בלשון ואומר להם שהם נלחמים בשביל עצמם. (כמו שגם התבגרנו מספיק כדי שאנשים יוכלו להגיד שהם גרים בשומרון גם מטעמים של איכות חיים, בלי להרגיש שהם מכתימים את המאבק. )

חוץ מזה, מה זאת אומרת הם מפגינים בשביל עצמם? רק חילונים-שמאלנים נמצאים במעמד הביניים?! רוב הציבור הדתי לאומי נמצא בתוך ההגדרה של מעמד הביניים. משלמים משכנתא, עובדים קשה, וצריכים לחתן את הילדים. הקשיים האלה לא עוצרים במחסום חיזמא, ולא בכניסה ל"רמת משהב הצעירה", ותעיד על כך הפריחה של ארגון "פעמונים" ודומיו.

מכל רווח שהמאבק הזה ישיג בנושא הדיור, מכל הנחה בתחבורה הציבורית, ומכל עזרה לנשים עובדות במעונות וצהרונים, גם הם ייהנו. אז למה לא להצטרף למאבק? למה לא להשיג את הרווחים האלה בכבוד? למה אחרים צריכים להיאבק בשבילנו?

אז תגידו המאבק הזה אבוד- הוא שמאלני מידי, הוא בורגני מידי, הוא תקשורתי מידי. אז איפה הציבור שלנו היה במאבק העובדים הסוציאליים? זה לא מאבק שלנו? הרי כל המקצוע הזה מורכב מדוסיות ומשמאלניות, אין משפחה בציבור הדתי שאין בה עובדת סוציאלית או שהבן שלהם לא יצא עם אחת כזאת. למה השארנו אותם לבד מול פקידי האוצר?

ומאבק הרופאים? זה לא מאבק חשוב מספיק? המתמחים שמטפלים בנו ישנים יותר טוב? עושים משמרות יותר קצרות? למה אנחנו לא שם?

אז תגידו, אנחנו לא צריכים מאבקים. אנחנו עושים ביום יום- בהתנדבות, בשירות לאומי, בעמותות חסד. וחברי הכנסת שלנו הם מחוקקים חברתיים מהשורה הראשונה אבל זו בדיוק הנקודה. דווקא בגלל שאנחנו מתעסקים בנושאים הללו כל יום אנחנו צריכים להיות אלו שמובילים את המאבק ויודעים מה לדרוש מהממשלה.

אבל חשוב מכך, רק כך נוכל להשפיע על אופי המאבק. מי שנמצא בישיבה לפני ההפגנה, הוא זה שיקבע איך היא תיראה. אי אפשר להגיע להפגנה שלא אתה ארגנת ולדרוש שיתנו לך לדבר על הבמה, ולהניף שלטים בניגוד להחלטת מארגני ההפגנה.

במאבקים הללו נוצרות הבריתות לשנים הבאות, ונולדות ההנהגות הבאות. אנחנו יכולים להגיד, אנחנו לא צריכים אותם, והם לא מעניינים אותנו. אבל אז אנחנו משקרים לעצמנו. (רוב) הפעילים האלה הם אותם אנשים שלפני כמה שנים היו איתנו בצבא, ועושים איתנו מילואים, ועוד יש לנו הרבה מה לעשות ביחד בארץ הזאת. השאלה היא אם אנחנו נהיה רלוונטיים בשבילם, או שנהיה האלה שבאים בסוף רק כדי לוודא ששמו שעון שבת. יש כאן הזדמנות לשיח שלא קורה בדרך כלל, ואולי נגלה שבניגוד למה שחשבנו, אנחנו גם יכולים להסכים על הרבה דברים.

אומרים שזה בגלל שאנחנו בקואליציה ושבעים, ומי ששבע לא נלחם- אבל זה לא מה שחונכנו אליו. לא חונכנו לדאוג רק למגזר שלנו, וחונכנו לתת גם כשלנו טוב ואין בעיות. אז אני לא יודע לאן המאבק הזה הולך. יכול להיות שיסתפקו בהישגים בתחום הדיור, ויכול להיות שינסו להשיג עוד דברים, ואו שיצליחו או שהמאבק יתמוסס. אבל, למרות שלדעתי, את היכולת להיות שותפים אמתיים למאבק כבר הפסדנו, ייתכן ועדיין לא מאוחר. הצטרפו למאבק. כי אני רוצה לראות את הציבור שלי ואת מנהיגיו גם במאבקים כאלה. הם שלנו בדיוק כמו של כל אחד אחר.