עוד לפני שנתניהו החל לדבר היה ברור שאף אחד לא באמת מתעניין במה שהוא אומר. הרי אף אחד לא רוצה פתרון, הרבה יותר כיף להיות במאבק. אין יוקרה גדולה בלהיות בקואלציה הרבה יותר כיף להיות באופוזיציה. כבני אדם אנחנו מרשים לעצמנו להיות מהאו"ם, להיות פרשנים של המציאות, אך מנהיגים ואנשי ציבור צריכים גם לעשות. אינני כותב את הדברים כאוהד נתניהו גדול, אלא כאוהב אמת ויושר. נדמה לי שהבעיה אינה במציעי הפתרונות אלא בתקוות המפגינים, תקוות היכולות להיווצר רק מתוך עמדת הפרשנים, אך לא מתוך עמדת המנהיגים.

רוב המפגינים, כך עושה רושם הם סטודנטים צעירים, אנשי רפואה מתמחים וגם במחאת הקוטג' והלחם נראים הרבה צעירים. העולם התרבותי בהם אנו כצעירים חיים הוא עולם הדורש הכל כאן ועכשיו. לאחרונה קראתי לילדי ספר על 'המלך כאן ועכשיו' שמתאר מלך שהכל רצה שיקרה עכשיו, כשקראתי להם את הספר הבנתי שאני קורא להם סיפור על תקופה ותרבות. אנחנו רוצים 'שלום עכשיו', אנחנו רוצים 'דיור עכשיו', אנחנו רוצים גם 'משיח עכשיו',אנחנו רוצים לראות בשידור חי כאן ועכשיו מה קורה במדינה שלנו, מה קורה בגן הילדים של הילד שלנו. אנחנו גם מוכרחים (כולל אני כמובן) לקבל את שיחת הטלפון מהחבר, הבוס והאישה כאן ועכשיו ולא משנה אם עכשיו אני בטיול,תפילה,חופשה או מחלה. לא פלא, אם כן שאין סיכוי למנהיג להשקיט את העם-עד שלא יימצאו לכולם דירות ועד שלא יקנו קוטג' בשקל ישנה הוכחה ניצחת שאין פתרון. בכלל לא משנה שהרעיונות, לו יתבצעו, ישנו לגמרי את כללי המשחק (גם הפרשנים המתנגדים פשוט לא מאמינים שנתניהו יישם, אך מודים שאם אכן יישם יהיה טוב) כיוון שזה לטווח ארוך ולא מהרגע להרגע (רוצים עכשיו, כבר אמרנו?)

בתקופה זו של בין המצרים, תקופה בה אנו מצד אחד נזכרים בבית המקדש שהיה לנו, ומצד שני אבלים על חורבנו כדאי לנו להיזכר בכך שאנחנו כעם צועדים לטווח ארוך. התוספתא (סוטה) מספרת שלאחר החורבן היו פרושים שרצו 'כאן ועכשיו' להכריז על הפסקת הלידות, על הפסקת אכילת בשר ועוד דברים כדי לבטא את התחושה שנחרב המקדש ואפסה התקווה, בא ר' יהושע ולימד אותם שצריך להסתכל לטווח ארוך - כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה- אותה התקווה של בניינה של ירושלים יכולה להקל מעט על הצער. לו אין תקווה, לו הכל צריך להיות 'כאן ועכשיו' באמת ראוי שלא נאכל בשר ולא נשתנה יין, אך כיוון שאיננו מפחדים מדרך ארוכה וכיוון שאנחנו מאמינים בתהליכים לטווח ארוך, הרי שניתן להתאבל אך גם להביט קדימה, לשמוח אך לזכור את ירושלים. ראוי שבתקופה זו ניקח על עצמנו להאזין לחושבים לטווח ארוך, נלמד את הסובבים אותנו שלא הכל כאן ועכשיו (גם לא המשיח!) ונקווה לטוב ולבניין המקדש במהרה.