המונחים 'סקטור' או 'מפלגה סקטוריאלית' או 'המפלגה הציונית דתית הסקטוריאלית' עולים לדיון שוב ושוב כשמדברים על הפוליטיקה הישראלית ועל הייצוג (העלוב) של הציוניות הדתית בקרבה. אולם הדיון לוקה בחסר מחמת הבלבול הרב ששורר בהגדרת המושגים הללו.

נתחיל במושג 'ציונות דתית'. מושג זה מתאר גם קבוצה בתוך החברה הישראלית. לקבוצה זו אין כיום השקפה פוליטית אחידה, דבר המתבטא בפיצול בהצבעה לכנסת, וגם לא השקפה דתית אחידה, דבר הבא לידי ביטוי במחקרים סוציולוגים המחלקים את הקבוצה לתת קבוצות (בין שלש לשמונה תת קבוצות). לקבוצה זו יש צרכים ציבוריים מיוחדים בעיקר בתחום שירותי הדת והחינוך, ונגיעות בתחומים שונים (למשל שספורטאים דתיים לא יאלצו להתחרות בשבת). להלן נתייחס לקבוצה זו בכינוי 'הסקטור הציוני דתי' או בקיצור - 'הסקטור'.

במקביל 'ציונות דתית' היא גם השקפת עולם שיש לה השלכות בתחומים שאינם קשורים דווקא בצרכים של הסקטור. אם הסקטור יסתפק בפתרון נקודתי למצבם של הספורטאים הדתיים, השקפת העולם תתייחס לכלל הספורטאים ולמעמדה של השבת במדינה בכלל. לא כל בני הסקטור מחזיקים בהשקפת העולם הזו ומאידך לא כל המחזיקים בה מדקדקים במצוות. האידיאה של הציונות הדתית (להלן 'האידיאה) שואפת, כמו כל אידיאה אחרת (ליברליזם, סוציאליזם וכדו') לשכנע את הציבור כולו, והסקטור בפרט, לתמוך ולהצטרף לרצון להשפיע על דמותה של המדינה לאור האידאה.

ואיך נכנסת לכאן הפוליטיקה ? אפשר לחלק בצורה די גסה את המפלגות הפוליטיות לשלשה סוגים.

בסוג הראשון נמצא מפלגה שכל ענינה הוא לשמור על האינטרסים של קבוצת אוכלוסיה מוגדרת. זו יכולה להיות קבוצת מיעוט לאומית או קבוצה דתית. ברור שגם מפלגה סקטוריאלית תגלה עניין בנושאים לאומיים או חברתיים נוספים, אולם זה יהיה תמיד כסרח עודף לצרכי הסקטור.

מפלגות הנישה אף הן שומרות על אינטרס מוגדר, אולם הפעם זהו אינטרס רעיוני. אמנם יותר מקובל להקים לובי, אולם לעיתים בא מי שבא ומקים מפלגה (למשל מפלגה ירוקה בארצות העולם וגם בארץ). אחד הרעיונות שזכה בארץ למפלגת נישה היא ארץ ישראל שבנוסף להיותה על סדר יומן של מספר מפלגות ונושאה של הלובי הגדול ביותר בכנסת, היא גם הרעיון הבסיסי והדבק המאחד של מפלגות 'האיחוד הלאומי'. בדרך כלל אם מפלגת נישה מצליחה, היא נבלעת על רעיונה על ידי אחת (או יותר) ממפלגות השלטון.

אולם המפלגות המרכזיות בכל מדינה הינן מפלגות השלטון. אין הכוונה למפלגות הנמצאות דווקא בשלטון ברגע מסוים, אלא למפלגות שהאידיאולוגיה שלהן חובקת את כל רוחב הפעילות הפוליטית, ממדיניות חוץ ובטחון, עבור במדיניות כלכלה ורווחה וכלה במדיניות חינוך ותרבות. בקיצור - הכל.

לכתחילה הסקטור הציוני דתי לא זקוק למפלגה. די לו בנציגים בעלי משמעות במפלגות השלטון על מנת לדאוג לאינטרסים שלו. ואכן רבים מבני הסקטור הציוני דתי סומכים על נציגים של הסקטור במפלגות לא דתיות שידאגו לאינטרסים שלהם. האידיאה של הציונות הדתית לא חשובה דיה בעיניהם בשביל להצביע למפלגת שלטון ציונית דתית (שלעת עתה היא קטנה מדי מכדי להקים ממשלה בעצמה). בדיעבד מתברר שגם בראיה הסקטוריאלית אין די בנציגי הסקטור במפלגות שונות ויש שרוצים במפלגה ייחודית של הסקטור.

האידיאה של הציונות הדתית חייבת מפלגה משל עצמה. היא חייבת לעשות נפשות לעמדתה שכן בלעדי תמיכה אין לה יכולת קיום ואין לה זכות קיום. היא לא יכולה לחפש 'נציגים' במפלגות אחרות כי זה תרתי דסתרי. איש לא רוצה 'סוסים טרויאנים' במפלגה שלו ונציג של אידיאה זרה הוא בדיוק סוס כזה. השקפת העולם הציונית דתית סותרת את השקפת העולם של הליכוד הליברלי או העבודה הסוציאליסטית או קדימה (אם יש לה בכלל השקפת עולם).

ההבדל המרכזי שבגללו נמצאת האידיאולוגיה הציונית דתית מן העבר האחד וכל שאר מפלגות השלטון מן העבר השני - היא התורה. הציונות הדתית יונקת את השקפתה מהתורה, מההלכה, מההיסטוריה היהודית ובזאת ייחודה. ככזו, היא יכולה לזכות באמון ובתמיכה גם של אנשים שהם עצמם אינם מדקדקים במצוות. מן הצד השני, השתלבות של אנשים דתיים במפלגות השלטון האחרות אינו הופך את אותן מפלגות לבעלות סדר יום דתי.

הציונות הדתית איננה רק 'מנסה להשתלב' במערכות המדינה, היא שואפת לכוון אותן בהתאם לרוח ההלכה (במידת האפשר ובהתאם ליחסי הכוחות) ולהנהיג את המדינה ממש. דבר זה אפשרי אך ורק במפלגה עצמאית ולא על ידי נציגות סקטוריאלית במפלגות שלטון אחרות.

ברחל בתך הקטנה. האיחוד הלאומי הוא רשימת נישה. הדבק המאחד את המפלגות המרכיבות את האיחוד היא ארץ ישראל. נושא חשוב מאין כמוהו, אבל עדין זו נישה.

'מנהיגות יהודית' (של משה שפיגלין) מנסה לכבוש את הליכוד מבפנים ולשנות את האידיאולוגיה שלו. לענ"ד זוהי התנהלות פוליטית לא ראויה המזכירה טפיל המנסה להיבנות מכוחו של היצור אליו הוא נדבק.

נציגות הדתית בליכוד (חברי הכנסת אלקין, חוטובלי, אדלשטיין ואחרים) או בקדימה (שנלר), הם לכל היותר נציגי הסקטור. בין אם הם מצליחים בקידום האינטרסים של הסקטור ובין אם לאו, הם לכל היותר 'ליכודניקים בני דת משה'. את האידיאה של הציונות הדתית הם לא יכולים לקדם ומבחינה מוסרית - גם אסור להם לקדם אותה בהיותה נוגדת את עמדת מפלגתם.

התנועות היחידות שמניפות את חזון האידיאה הציונית דתית, ולא במילים גבוהות וחלולות אלא במצע מוגדר ובפעילות מוכחת, והיחידות שיכולות להקים מפלגת שלטון אלטרנטיבית הן הבית היהודי-מפדל החדשה ותקומה (שצריכה להתנתק מהחיבוק הנישתי באיחוד הלאומי), אולם הן עסוקות במריבות פנימיות קטנוניות ואין כמו מריבות פתטיות בשביל להבריח תומכים ולהוריד את דגל החזון מהתורן.