"ארץ ישראל אינה נדל"ן!" היתה אחת הסיסמאות מימי ההפגנות נגד הסכמי אוסלו, ההתנתקות, ושאר יוזמות, שניסו להצדיק את הוויתור על חבלי ארץ באמצעות נימוקים כלכליים. מנהיגי המדינה הוצגו כסוחרי נדל"ן חסרי נשמה, שעבורם אדמות המולדת אינן אלא "שטחים" העומדים למכירה לכל המרבה במחיר. שנים חלפו, ולצערנו הרב מתברר שארץ ישראל היא אכן נדל"ן - ולא רק בעיני השמאל.

השבוע יצאו סוף סוף מכרזים לבניית כמה אלפי יחידות דיור חדשות ביהודה ושומרון, לאחר תקופה ארוכה של קיפאון. ביחס לגידול הטבעי ולביקוש מדובר במספר קטן עד לגיחוך, אולם ניתן היה אולי לראות בכך סנונית ראשונה המבשרת את בוא האביב. אלא שמסתבר שיש גם בהתנחלויות כמה אנשים, שעבורם ארץ ישראל היא נדל"ן, וההזדמנות הרווחית שמזמנות אדמות היישובים, דוחקת מפניה את החזון הישן של יישוב הארץ.

איני רוצה לפגוע באיש, ולא להכליל חלילה; אולם נראה שלפחות כמה התנחלויות מרכזיות, הולכות ונעשות דומות יותר לשכונות יוקרה צפון-תל-אביביות עטופות שמנת, מאשר לציור של שכונת קרוואנים דולפים על גבעה נידחת, שהתקשר בעבר עם המלה "התנחלות". מה שהתחיל מקרוואן, הפך עם השנים לארמון פאר מרובה קומות וחדרים, והמחירים כמובן בהתאם. זוגות צעירים שרוצים לקיים את מצוות יישוב הארץ ביהודה ושומרון, יתקשו למדיי למצוא להם מקום באותן שכונות יוקרה, שתוקמנה בעקבות המכרזים החדשים. מותר להניח שחלק מאותם אנשים שיוכלו להרשות לעצמם לרכוש את אותן וילות מפוארות, יעשו זאת לאו דווקא מתוך אידיאלים צרופים. דמות המתנחל החלוץ, עטור הדובון והעוזי (או הכיפה הענקית ועדר העיזים), המיישב את הארץ במסירות נפש, הולכת ונדחקת מפני דמות אחרת של מתנחל - קצת יותר "מסודר", יותר "מבוסס", יותר מזכיר את הסטריאוטיפ הגבעת-שמואלי מאשר את מתיישבי סבסטיה וחברון. למרבה הצער, לפעמים זה אפילו אותו מתנחל עצמו, בתוספת כמה שנים וכמה אפסים בחשבון הבנק.

שלא תבינו אותי לא נכון; אני לא חושב שכל המתנחלים צריכים לגור בקרוואנים דווקא, או שאסור להם להרוויח כסף. העובדה שההתנחלויות הפכו למה שהן כיום, מעידה על הצלחת המפעל והתבססותו, כפי שחלמו האנשים שהקימו אותו. אבל כידוע, "וישמן ישורון ויבעט", ובמקום בו יש שומן וכסף, האידיאלים הישנים עלולים למצוא את עצמם נדחקים הצידה. במקום להקים דירות קטנות במחירים סבירים, שיאפשרו לזוגות צעירים להקים את ביתם ביהודה ושומרון, ובכך להגדיל את האוכלוסייה ולהקל על מצוקת הדיור - מעדיפים ביישובים מסוימים לבנות בשטח ארמונות כאלה, שרק אנשים מסוג מאד מסוים יוכלו לקנות. אנשים קונים דירות להשקעה במחירים מופקעים, מעלים את מחירי השוק, ומממנים זאת דרך שכר הדירה המופרז שהם גובים מדייריהם. עם בתי יוקרה נוסח רמת-אביב, ומחירים המתקרבים לאלה שבירושלים, מתחילים הדיבורים על "חזון ההתיישבות" ו"אהבת הארץ" להדיף ריח קצת חשוד. מסירות הנפש של דור המתנחלים החדש באה לידי ביטוי לא במאבק מול הערבים ותנאי השטח, אלא מול המשכנתא ושכר הדירה; הנושאים באחריות לכך הם לפעמים לא אחרים מאשר וותיקי הדור הקודם של המתנחלים.

אמרתי פעם לחבר כהניסט, שהוא לא באמת רוצה לגרש מפה את כל הערבים; אם לא יהיו ערבים ביהודה ושומרון, אז כל הצפונבונים מהמרכז יבואו לבנות פה פנטהאוזים, ואיזה אופי יהיה אז ליישובים? בטח לא כמו שהיית רוצה. מסתבר שגם עם ערבים באזור, חלק מהיישובים כבר הולכים ונעשים צפונבונים במידה מעוררת אי נוחות. מה שהיה פעם ביטוי לחלוציות ואידיאלים, הופך להיות סמל יוקרה וסטטוס. האם הבנייה החדשה ביהודה ושומרון תחזק את החומר של ההתיישבות על חשבון הרוח? נקווה שלמקבלי ההחלטות עוד נותרה מספיק רוח משל עצמם, כדי שאפשרות זו לא תתממש. כדברי הפסוק: טוב קרוואן דולף ואידיאלים בו, מפנטהאוז מלא זבחי ריב.