ב'ספר יצירה' (ספר קבלי המיוחס לאברהם אבינו) ישנו פירוט יוצא דופן של שנים-עשר חודשי השנה והקבלתם לשלשה מישורים: א) לאותיות התורה (כל חודש מוצמד לאות אחרת מן הא"ב העברי); ב) לאיברי גוף האדם (כל חודש מכוון כנגד איבר מסוים); ג) למידות הנפש (כל חודש מותאם לעבודה מידותית שונה). ביחס לחודש טבת מבאר ספר יצירה כי האות המיוחדת לו היא האות ע'; האיבר הגופני המיוחס לו הוא כבד; והמידה הייחודית לחודש היא מידת הכעס.
הכבד והכעס קשורים זה לזה. במסכת ברכות (סא, ב) נאמר "כבד כועס". דימוי זה של הכבד ניתן להבנה גם בצורה פיסית ממש: הכבד הוא מלא בדם. האסוציאציות העולות באופן מיידי מהמפגש עם המילה 'דם', הן: כעס, זעם, הרס. אפשר למצוא כמעט אצל כל אדם את נקודת הרתיחה שלו. את הנקודה בה 'הדם עולה לו לראש'. כאשר התוכניות של האדם אינן מתממשות, כלומר המציאות לא מתאימה את עצמה למה שנראה לו נכון - הוא כועס. לפעמים אדם כועס על עצמו. אתה מרגיש שאינך מגשים את עצמך. הצבת לעצמך אתגרים, רצית לעשות דברים מסוימים שנראים לך טובים ונכונים - ולמרבה ההפתעה הם לא מתממשים. רצית לפנות זמן ללמוד יותר תורה, לכוון יותר בתפילה; ולהבדיל, לעשות כושר, לשבת בנחת עם החברים - ואתה לא מספיק. כל האכזבות הללו מביאות לכעס. חודש טבת הוא חודש העלול לכעס. חודש טבת הוא שיא הקושי ב'מרוץ השנתי': שיא השגרה. שיא הלחץ בעבודה. שיא החורף. הלילות מתארכים, האפלה גוברת. הכול יכול להצטייר כחדגוני, אפור. מלא אכזבה. מלא כעס.
יחד עם זאת, גם לכעס ישנו תפקיד בעולם. מצד אחד, מי שכועס "חוכמתו מסתלקת" (פסחים סו, ב), אולם מצד שני אומר החכם מכל אדם: "כי ברב חכמה רב כעס" (קהלת א יח). רוצה לומר: חכמה מאפשרת כעס. הכעס, כמו כל מידה רעה, הוא סוג של כוח; כוח שיש לתעל אותו לכיוון הנכון מתוך חכמה. הכעס הסתמי הוא זה המוגדר כ"עבודה זרה" (זהר קורח קעט) אולם אם הכעס מגיע מתוך דעת ניתן להשתמש בו. כעס נכון הוא ההתקוממות הצודקת כנגד החסרונות הקיימים במציאות. כעס במינון הנכון מעיד על בריאות נפשית. כעס נכון הוא ביקורת בונה. במקומות שונים בש"ס, כאשר חז"ל מבקשים לבקר מישהו הם משתמשים, במקום במילה 'כעס', במינוח 'הקפדה'. בוודאי שצריך להקפיד על כך שהתוכניות לא מתממשות; בוודאי שחשוב להקפיד על כך שהילדים משתוללים ובוודאי שנחוץ להקפיד כאשר מישהו פוגע בי ללא סיבה.
כיצד אם כן מבדילים בין כעס שלילי להקפדה חיובית? בין כעס המסלק חכמה לבין כעס הבא מתוך חכמה? כפי שציינו בראש המאמר, האות הייחודית לחודש טבת היא האות עי"ן. האות ע"ין מסמלת את איבר הראיה. העין מאפשרת את מיקוד המבט. הסנהדרין נקראים "עיני העדה" (במדבר טו כד) ולכן רק הם, מתוך אבחנה תורנית, יכולים לעיתים להוציא אנשים להורג; לממש את הכעס הציבורי כלפי דברים ההורסים את המציאות כעבודה זרה או גילוי עריות. כאשר שמואל פוגש את דוד בפעם הראשונה הוא מבחין שדוד "אדמוני עם יפה עיניים" (שמואל א טז יב). מסביר המדרש ששמואל מזהה שדוד הוא אדמוני, יש לו כוח של דם, הוא יודע לכעוס, אבל יחד עם זה הוא "יפה עיניים", כלומר "שאינו הורג אלא מדעת סנהדרין" (בראשית רבה סג). הוא יודע לכעוס במקום ובמינון הנכון מתוך מבט תורני. אם אדם מסוגל בשעת כעסו לסמן נקודתית על מה הרוגז, מה הפריע לו, מה החיסרון האמיתי שהוא זיהה כאן - זהו כעס חיובי, כעס המגיע מתוך "יפה עיניים". כעס מסוג כזה גם מאפשר טיפול נכון בבעיה. כעס מסוג זה יופיע לא בצורה של אובדן שליטה ורתחנות שרק מחמירים את המצב; אלא באופן מדוד, מבוקר ויעיל. אדם לא אמור לתבוע מעצמו תביעות בסגנון של 'אני אף פעם לא כועס'; זוהי מדרגה שרק אנשים גדולים מאד יכולים להגיע אליה. המשפט אמור להיות אחרת: 'אני אף פעם לא מאבד שליטה'. המטרה היא לדעת לשלוט בכעס, להשתמש בו על מנת לקדם ולייעל את המציאות.
חודש טבת, הוא החודש של שיא החיכוך עם הקשיים והשגרה. דווקא בחודש זה חשוב להתבונן איך כועסים. חודש בו עלינו לפתח את ההבחנה הדקה על מה כועסים. לפתח כעס פרופורציונאלי וממוקד. זהו החודש בו מגיעה העשייה השנתית לשיאה. פסגת היצירה של השנה. זהו הזמן לנסות לזהות את מקום היצירה שלי בעולם. לתעל את העוצמה האדירה הזו של יצר הכעס ליצירה טהורה.
המאמר יתפרסם העלון השבת "עולם קטן"