מקור הדין
מצינו שלושה מקורות האוסרים לדיין לשמוע דברי בעל דין עד שיבוא חברו: בגמרא (סנהדרין ז,ב) לומד רבי חנינא מהפסוק "שמוע בין אחיכם" כי "אזהרה לדיין שלא ישמע דברי בעל דין עד שיבוא בעל דין חבירו". במסכת שבועות (לא,א) נלמדת אותה חובה מפסוק אחר "מדבר שקר תרחק". דין נוסף שנלמד מאותו הפסוק הוא שהאיסור חל גם על בעל הדין. במכילתא דר"י (כספא, כ) מופיע הדין בניסוח שונה מעט ומפסוקים אחרים: "'לא תשא שמע שוא'... דבר אחר, הרי זה אזהרה לדיין שלא ישמע מבעל דין, עד שיהא בעל דינו עמו, שנאמר 'עד האלוהים יבא דבר שניהם', דבר אחר, הרי זה אזהרה לבעל דין, שלא ישמיע דבריו לדיין עד שיהא בעל דינו עמו, שנאמר 'ועמדו שני האנשים' ". יש לשים לב כי בשני המקורות מהגמרא הגדרת הדין היא: "עד שיבוא בעל דין חבירו". ואילו במכילתא הגדרת הדין היא: עד שיהא בעל דין עמו".
הרמב"ם שלב בין המקורות השונים ופסק בהלכות סנהדרין (כא,ז): "אסור לדיין לשמוע דברי אחד מבעלי דינין קודם שיבוא חבירו או שלא בפני חבירו, ואפילו דבר אחד אסור... וכל השומע מאחד עובר בלא תעשה שנאמר 'לא תשא שמע שוא' ... וכן בעל דין מוזהר שלא ישמיע דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חבירו, וגם על זה וכיוצא בו נאמר 'מדבר שקר תרחק' ".
מן הגמרא בסנהדרין למד הרמב"ם על מצוות עשה שמוטלת על הדיין, מהגמרא בשבועות על מצוות בעל הדין ומהמכילתא למד שיש בכך גם לאו. יוצא שלשיטת הרמב"ם העדיף "לא תשא" שהוא הדין שחל על הדיין ו"מדבר שקר תרחק" על בעל הדין.
טעם הדין
רש"י (בסנהדרין) מבאר: " 'שמוע בין אחיכם' - כשיהיו שניהם יחד שמעו דבריהם, ולא תשמעו דברי זה בלא זה, שמסדר דברי שקר כדברי אמת, לפי שאין מכחישן, ומכיון שלב הדיין נוטה לו לזכות, שוב אין לבו מהפך בזכות השני כל כך. 'שמע' - דבריך בין אחיכם, כשתהיו שניכם יחד משמע". מרש"י משמע שזו גזה"כ ויסוד הדין הוא יכולת ההכחשה של בעלי הדין זה את זה, באופן מיידי, על מנת שלב הדיין לא יטה (ולכן רש"י מתמקד באיסור "קודם שיבוא חבירו"). בפירוש למסכת שבועות רש"י מוסיף את עניין הבושה שבין בעלי הדין כאחד המנגנונים שמרחיקים את השקר: "שהמטעים דבריו שלא בפני בעל דינו אינו בוש מדברי שקר". גם הבית יוסף (חו"מ יז,ה) מסביר מדוע הרמב"ם כתב איסור גם קודם שיבוא בעל הדין השני וגם הדגיש "או שלא בפני" - לא מספיק שנמנע את ההטייה של הדיין כלפי שקריו של הראשון, יש לחשוש שגם בהמשך: "דכל שמשמיע דבריו שלא בפני בעל דינו אינו בוש מדברי שקר". כלומר, שלאדם קל יותר לשקר שלא בפני מי שיודע את האמת, כלומר שלא בפני בעל דינו. הסבר זה דומה למה שכתב הרמב"ם עצמו בספר המצוות (ל"ת, רפא): "שברוב אמנם יהיו דברי הבעל דין שלא בפני בעל דינו שוא, והזהיר השופט משמוע אותם הדברים כדי שלא תכנס לנפשו צורה אין יושר לה ולא אמיתות".
שיחת ועידה או שיחת וידאו
לכאורה בשיחת ועידה בטלפון ישנה את יכולת ההכחשה והמחאה של בעל הדין כנגד שקרים, ואם כך היה מקום להתיר לפי רש"י בסנהדרין (שהרי אין כאן הטיה כלפי הראשון). אולם, על פי עניין הבושה, המופיע ברש"י בשבועות ובבית יוסף, ברור שבשיחת וועידה, ואפילו בשיחת וידאו, אין את אותה מידה של בושה משקר שיש לאדם שמשקר בפני מי שיודע את האמת. בנוסף, לפי הרמב"ם בספר המצוות ישנו חשש של שקר בכל מקרה של אי הימצאות של שני בעלי הדין.
האם יכולים בעלי הדין להסכים לדין כזה?
ברמ"א (יז,ה) מובא בשם תשובות מהרי"ל שאם דיין עבר על הדין ושמע דברי בעל דין ללא חבירו, ואח"כ נתרצה השני לדון בפניו מותר לעשות כן. ברם, דינו של הרמ"א מתייחס למקרה שבו אחרי הריצוי יש דין של שני הצדדים ביחד. כלומר, אפשר למחול על סדר ההישמעות (כטעמו של רש"י בסנהדרין) אולם במקרה של שיחת ועידה, נותרת הבעיה השנייה של היעדר בושה לשקר. בפתחי תשובה (יז,ה) ישנו דיון האם הדין של שמיעת שני הצדדים הוא מדאורייתא והאם הוא פוסל את הדין בדיעבד. מכיוון שכאן מדובר על חשש מפני שקר נלענ"ד שאם הדין לא נעשה בפני שניהם ממש אין תוקף לדין כדין.
המאמר יתפרסם השבת בעלון ”שבת בשבתו“