ירון (שם בדוי) עונה בהחלט על הקריטריונים של בחור נחמד וידידותי לסביבה. כזה שהייתם מבקשים מהמוכרת לארוז לכם בנייר מתנה כמו שהוא, בלי פתק החלפה. למד הנדסת חשמל, קובע עיתים לתורה, נראה סביר פלוס-פלוס ואם תתקעו איתו פעם בסעודות שבת, תמצאו את עצמכם מלקקים ת'אצבעות מהוורטעל'ך הממיסים שלו.

אישית לא יצא לי להכיר את ירון, אך מהיכרותי עם כמה בנות שיצאו איתו מסתבר שמדובר באחד משוברי הלבבות האחרונים של חורף שנת 73. תמיד מתעקש לשלם בדייט הראשון על ההפוך, ואם הפקצה גרה מעבר להרי החושך - הוא גם ירתום את סוסו האציל ויציע לבחורה באבירות של ג'נטמן אנגלי לדהור איתו אל עבר ביתה נאמן לאגדה המספרת ש'מר דארסי' מ'גאווה ודיעה קדומה' של ג'ין אוסטין מבוסס על דמותו המיתולוגית של סבא של ירון, ג'נטלמן ושובר לבבות ידוע בזכות עצמו.

רק מה, לירון שלנו יש בעיה אחת, זאת אומרת, זו לא באמת בעיה, יותר בכיוון של בעיונת. פסיק קטן. הוא, נו, איך קוראים לזה, הוא לא כל כך זורם עם בנות ספרדיות. זה לא שהוא גזען או משהו, אתם יודעים, בבחירות האחרונות הצביע ממ"ד ופעם גם השתתף בהפגנה של 'בצלם' כי נאמן עליו הכלל של 'חביב אדם', העניין הוא שהבנות האלו פשוט לא באות לא טוב.

מה, מה אתם רוצים? מה יש? אחד אוהב חריימה, השני מטבוחה וירון אוהב אותם גפילתע פיש עם שיער בהיר וקלאס וינאי. איך סבתא של ירון עליה השלום תמיד אמרה: הכול מתחיל מהשורש, וירון בוחר את השורשים שלו בקפידה.

פעם אחת הוא דווקא הכיר אחת שממש לא נראתה כמו חריימה, זה היה לפני 4 שנים והוא בדיוק חזר מעוד דייט מהגיהינום ועלה בחיפה על הרכבת לת"א מרכז. היה לה חיוך מושלם, עיני שקד-דבש וכל בבואתה נדמתה עליו ככליל השלמות. הוא זוכר איך הביטה בו וכמו שלחה בו זרם חשמלי שהקפיא את דמו. אחרי שיצא מההלם, חיכה ירון להזדמנות נוחה לעשות יזומה. הוא תצפת עליה עד לתחנת בנימינה, שם עולים ומתחלפים להם הנוסעים, המתין לשעת כושר וכשזו הגיע לקחו אותו רגליו למושב שלמולה, שם עבר לאומר ועושה.

קראו לה איילת והיא לומדת רפואה שנה חמישית ב'הדסה'. שנה חמישית, בין היתר היא מציירת בשמן, מנגנת בחלילית בלהקת בנות 'ותצא מרים' וחסידה של הרב מיכי יוספי בחוות 'ישוב הדעת'. אין לו מושג איך, אבל השיחה התפתחה וכמו ננפחה בעצמה רוח חיים משל הייתה איילת המהר"ל והוא ירון הגולם מפראג, כך שאחרי חצי שעה הרגיש ירון, שהבחורה הזו מסתכלת עליו, נוגעת בסודותיו והוא מצידו רק רוצה שהחלום הזה יימשך. היא צחקה והקשיבה, שאלה והבינה, השתתפה בצערו ושמחה בהצלחתו והוא מצידו היה מוכן לסגור וורט כאן ועכשיו!

"תחנה הבאה- תל אביב אוניברסיטה" הכריז הכרוז.
- "אתה צוחק עליי. כבר נגמר? הגענו? איך כל כך מהר?"
- "איך אמרת השם משפחה שלך?" שאל ירון, כולו באורות, אך, איזה טוב ה'!
- "לא אמרתי", צחקה איילת, צחקו גם עיניה, צחקו השקדים והדבש, "לוי, איילת לוי, נעים מאוד".
לוי? מה לוי? איך לוי? אז איך את כל כך, ככה? ולומדת רפואה? והולכת לחוות ישוב הדעת של הרב מיכי? וגם יודעת לצייר בשמן? איך? איך, בשם אלוהים איך?
אבל כל מה שיצא לו היה רק גניחה קלה, "אהה...נעים מאוד".

היא חיכתה שהוא יבקש את המספר שלה. אחרי הכול היה להם את הבליינד דייט הכי טוב שאי פעם יכלו לאחל לעצמם. "תחנה הבאה: תל אביב מרכז- סבידור". עוד פעם הכרוז הקרצייה הזה. מהר! מה אתה דפוק? כך כבר את המספר הארור ותקבע איתה דייט! תראה מה הקב"ה הביא לך!
אבל אבל, המשיך הקול לרקד כשטן ווקלי בתוכו, כשד אחוז תזזית, קיפץ לו בתוך הראש ועשה כבשלו: היא לוי! מרוקאית. ספרדיה. לא משלנו. והשורש? אנחנו לא אותם בתים, לא אותה תרבות. הם, צועקים אייל גולן ואנחנו שטרודל. איילת הסתכלה עליו. מופתעת. נבוכה. מתוסכלת. פגועה.

הרכבת התחילה להאיט. ירון התרומם לעבר המעבר, אחז בתיקו, בראשו: 'קח את המספר שלה!' והשד בשלו, מרעים עליו בכנפיו השחורים שהתמזגו עם צליל שקשוק הרכבת: 'לוי, לוי, לוי, לוי'.

חמש שנים אחרי, הוא זוכר איך אחרי 200 בנות גיפילתע עם שורשים טובים, אבל תמיד מזויפים עם הרבה שחור, הוא סוף סוף נהנה, אלוהים כמה שהוא נהנה בחברתה של מישהי שנדמתה עליו כחלום רחוק וכל מה שנשאר לו ממנה זה זיכרון מעומם של הקול הארור והמוכר, עם הטעם הביתי המכה בו שוב ושוב ושוב: 'לוי', 'לוי', 'לוי'.

כן. זה ירון שלנו. בחור חמד מבית טוב שמחפש שתכירו לו בת נחמדה, זורמת, חכמה וצנועה. וכמובן: אשכנזיה. ולא, הוא לא חושב שהוא צריך להתנצל , כי יש בנים שרוצים רזות, ויש בנות שרוצות מהנדלים מהפקולטה להנדסת חשמל אז ירון וג'נטלמן מוצהר עם גינונים של אריסטוקראט רוצה רק אשכנזיות יש מבין?

העניין היותר עצוב ומטריד הוא שהשוק מוצף ב'ירונים' כאלו,הם לא מגיעים לדייט עם רשימת מכולת,אלא עם סניפים שלמים של 'רמי לוי'. הבן אדם נראה כמו בבון ששרד מלחמת אחים, אבל זה לא יפריע לו לרצות אותה כמו בובת ברבי כי השוק מרשה לו והכול בעצם עניין של הציע וביקוש. לא תרצה? סאלמאת. מחר תבוא אחרת.

והעולם? העולם שותק ואוכל את זה בפה סגור.

אבינועם הרש משמש כעורך אתר האינטרנט של עמותת ישפה