דרך כל יהודי טוב שאיתר בדרך כלשהי גישה למיקרופון, אני מבקש להעלות בעיה קשה, דילמה חינוכית שיש לה תוקף קיומי, והיא שאלת המסר הכפול לילדינו: מהו המסר החינוכי שאנו משדרים, בין באופן מודע ובמיוחד באופן שאינו מודע, לילדים בעלי הצרכים הלימודיים המיוחדים?
מצד אחד, כאיש חינוך וכאב לילד נפלא שהנו בעל צרכים לימודיים ייחודיים, צריך לומר שהחברה הישראלית בכלל, והחברה הדתית-לאומית בפרט, מפגינה כלפי ילדי החינוך המיוחד יחס אנושי מופתי: היא מקדישה תקציבים מיוחדים לחינוך המיוחד, מעמידה קשת רחבה של מקצועות עזר פרא-רפואיים למערכת החינוך המיוחד, ומכוננת מסגרות חינוכיות מגוונות שנועדו לאפשר לרוב ילדי החינוך המיוחד להשתלב בחברת בני גילם כילדים שווי חובות וזכויות. בעיקר צריך להטעים את הגישה האנושית החמימה והתומכת שבה מתקבלים ילדי החינוך המיוחד במחוזותינו. עלינו לדעת שכל זה איננו מובן מאליו ואיננו שכיח בהרבה חברות מערביות נאורות, שלא לדבר על חברות אנושיות אחרות עלי אדמות.
אבל עלינו לדעת שיש למטבע גם צד שני: אין עוד מגזר חברתי בישראל כחברה הדתית לאומית ביחס לאידאל המצוינות ולבניית היררכיה ברורה של מחוננים ומצטיינים ובעלי הישגים, ושל כאלה שאינם עומדים בנורמות התחרותיות. ובניית המדרג הזו - ראשיתה כבר במעון ואחריתה בפקולטה למדעי החברה וביישובים האליטיסטיים: מי מתהפך מהר יותר, ומי זוחל מהר יותר, ומי הולך מהר יותר, ומי רוכש הבנה סביבתית מהר יותר, ומי רוכש כישורי משחק מהר יותר, ומי קלט מיומנויות קריאה מהר יותר, ומי הולך למכינה בית הספר היוקרתי מהר יותר, ומי התקבל לתכנית 'למען תשכיל' מהר יותר, ומי התקבל לישיבת 'נועם ה' והיכלו' מהר יותר, ומי התקבל לסיירת 'שלדג' מהר יותר, ומי התקבל ללימודי רפואה מהר יותר וכן הלאה וכן הלאה. כחברה אנו אלופים בבניית היררכיה מדוקדקת וברורה של מפת המיקום חברתי.
להערכתי שני מקורות לגישה זו, מקורות היונקים משתי השקפות העולם השונות מהן ניזונה החברה הדתית-לאומית: תחילה, לחברה דתית לאומית יש אתוס תורני המעריך עמוקות ערכים כבקיאות מושלמת במקורות, כלמדנות, כשקידה, כזיכרון, כחריפות וככישרון יצירתי. להבדיל מאידאל התלמיד החכם השלם, ניצבות בתודעתנו הדמויות המנוגדות לו - עם הארץ, הבור והכסיל. מקור שני למדרג המצוינות של החברה הדתית לאומית הנו אחד האתוסים המכוננים של חברה המערבית הקפיטליסטית ששורשיו נוצרים פרוטסטנטיים - מי שיוזם ועמל ומשקיע ומצליח, סימן ואות הם כי א-לוקים עמו. אם כן, נדמה לי שיותר מכל מגזר ישראלי אחר משקיעה החברה הדתית לאומית, לעתים קרובות שלא מדעת, מאמץ מתמיד לטיפוח המצוינות. הכול טוב ויפה, אך עלינו לדעת שילדי החינוך המיוחד הנם קרבנות שיטת המדרג האכזרית המתוארת, והם מוצאים עצמם לעתים קרובות מבולבלים מן הסתירות שביחסה של הברה הסובבת אותם: הם עטופים בחום ואהבה, אך מבינים היטב מהו בסופו של דבר מקומם בסולם החברתי.
אני מייחל שכחברה מוסרית ותומכת יהיו בפינו הסברים נאותים לילדים אלו על פשר יחסנו אליהם.
המאמר נכתב במסגרת ערב הוקרה במכללת הרצוג-גוש עציון, בנושא 'דתי ומיוחד' - שילובים של מתבגרים בעלי צרכים מיוחדים בחברה הדתית.