השנה זה קרה לי. אחרי הרבה הבטחות שהבטחתי לעצמי בשנים עברו, הלכתי להתפלל את תפילת יום הכיפורים אצל אחינו הספרדים, בנוסח עדות המזרח. כל סיכום טקסטואלי יהיה טפל, שכן החוויה של תפילה בנוסח עדות המזרח, כפי שהכרתי אותה ביום הקדוש הזה שהגיע עלינו לטובה, היא הדבר הכי רחוק מעוד טקסט. להבדיל מהחוויות שחוויתי בתפילות בנוסח אשכנז, הפעם הטקסט היה רק המצע. המנה הראשונה. אולי, התפריט. המנות העיקריות היו הפיוטים, השירה המשותפת והטבק שהסתובב בין הספסלים.

התפללתי בבית הכנסת ”יד אופיר“ שבכפר סבא, שנקרא על שמו של החייל אופיר בסול ז“ל, לוחם חטיבת גולני שנפל בשנת 1997. אופיר צעד אז בראש כוח ששב ממארב. בדרך עלה הכוח על מטען באזור הביטחון בלבנון, ליד הכפר תלוסה. אופיר נפצע באורח אנוש. החילוץ היה קשה וממושך ואופיר נפטר בבית-החולים רמב"ם בחיפה לאחר שש וחצי שעות של מאבק. בן עשרים-ואחת וחצי היה בנופלו. דמותו ומורשתו מלוות רבים-רבים אחרי מותו ובית הכנסת הספרדי הקטן הזה, הצנוע, הוא מקדש מעט בו אוהביו מוצאים פורקן לכאבם.

אך בניגוד לשנים עברו, בהם מצאתי עצמי מתאמץ כדי להתרגש מתפילת ”ונתנה תוקף“, הפעם הדמעות כמו ירדו מעצמן. אלו היו הרגעים בהם אביו של אופיר ז“ל, עזרא יבדל לחיים טובים וארוכים, עמד בקולו הסדוק אל מול ארון הקודש. אלו היו רגעי קסם בהם הפייטנים העוצמתיים פינו את מקומם לטובתו, לטובת האיש הגדול הזה, נמוך הקומה, שעמד בלבוש לבן והתפלל.

והוא התפלל. ”אַנְשֵׁי אֱמוּנָה אָבָדו, בָּאִים בְּכֹחַ מַעֲשֵׂיהֶם. גִּבּוֹרִים לַעֲמֹד בַּפֶּרֶץ, דּוֹחִים אֶת הַגְּזֵרוֹת. הָיוּ לָנוּ לְחוֹמָה וּלְמַחְסֶה בְּיוֹם זַעַם. כְּאָב רִחַמְתָּ לְמַעֲנָם, לֹא הֱשִׁיבוֹתָ פְּנֵיהֶם רֵיקָם. מֵרֹב עֲוֹנֵינוּ אֲבַדְנוּם. נֶאֶסְפוּ מֶנּוּ בַּחֲטָאֵינוּ. סָעוּ הֵמָּה לִמְנוּחוֹת, עָזְבוּ אוֹתָנוּ לַאֲנָחוֹת... שׁוֹטַטְנוּ בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת, תְּרוּפָה לֹא מָצָאנוּ“.

ופתאום הכל התחבר. הכאב, האובדן והשכול והסיפור הישראלי והציוני והחוסר והכיסא הריק של הבן שנפל על קידוש השם ועל בניין הארץ. והאב שנשאר מאחור, כל כך הרבה שנים, ולא מוצא תרופה בשום פינה. והתפילה הזו שלנו, כבנים שעומדים לפני אלוהינו, אבינו, עם כל הכאב והחוסר, פתחה את שערי השמיים.

הרבה כתבו השבוע על העירבוב המעט-מוגזם בין מלחמת יום הכיפורים לבין יום הכיפורים עצמו. במלאת 40 שנה למלחמה ההיא, היה נדמה השנה כאילו היום הקדוש הזה עומד בצילה של המלחמה ההיא. של ההפתעה, של הפרוטוקלים, של ההקלטות והתיעודים המיוחדים, של השכול ולבסוף הניצחון הקלוש, בבחינת עוד ניצחון כזה ואבדנו.

אך יש בזה משהו אמיתי. בארבעים השנים האחרונות, סיפור המלחמה ההיא הפך לפרשת העקידה של כולנו. עקידת יצחק מודרנית, לאומית וישראלית. איננו צריכים עוד ללכת אל המקורות ולעיין בסיפורו של אברהם העוקד את בנו. דפי העיתונים מלאו סיפורים דומים, עקידות דומות, הורים ששלחו את ילדיהם אל הבקו“ם - בדרך אל עוד מלחמה ועוד קרב, ממנו רבים לא חזרו.

ומתוך המציאות הזו שלנו, שעדיין מדממת, אנחנו מתפללים ביום הכיפורים.