'דבר שאינו מתכוון' הוא כינוי למצב שבו האדם מבצע פעולה מסוימת, ופעולה זו גורמת בעקיפין למעשה עברה שאין האדם מתכוון לו. למשל, נזיר חופף שערו או מסתרק, והדבר גורם לתלישת שֵׂער, האסורה לנזיר (ובדומה לכך: אדם המסתרק בשבת). בעניין זה נחלקו תנאים בכמה מקומות בש"ס (נזיר מב. ועוד), ונפסקה ההלכה כדעת רבי שמעון, שדבר שאינו מתכוון מותר לכתחילה (דין זה מצוי מאוד בהלכות שבת, אולם הוא קיים בכל האיסורים).
מדוע דבר שאינו מתכוון מותר?
הבנה אחת של הדין מתמקדת בחשיבות הפעולה. פעולה הנעשית באקראי, כתוצאה בלתי מכוּונת של פעולה אחרת, היא מעשה שולי וחסר חשיבות, ולא אותו התכוונה התורה לאסור. התורה אוסרת פעולות חשובות הנעשות מתוך כוונה ורצון, ולא פעולות הנעשות מבלי משים.
הבנה שנייה מתמקדת בזיקה שבין האדם לפעולה. הפעולה כשלעצמה נתפסת אולי כבעלת חשיבות, אך אינה נחשבת כמשהו שאותו אדם עשה. הנזיר למשל לא תלש שערות - הוא חפף את שערו, והשערות נתלשו כביכול מעצמן.
במקומות רבים בש"ס (כגון בשבת עה:) נזכרת חריגה בולטת מכלל זה: כאשר ישנה ודאות שפעולת האדם תגרום למעשה העברה, אסור לו לבצע את פעולתו, אף שאינו מתכוון למעשה העברה. כך למשל, נזיר אינו רשאי להסתרק אם הדבר יגרום בוודאות להשרת שער, ובדומה לכך אין לפתוח מקרר בשבת אם הדבר כרוך בהדלקת נורה. דין זה מכונה בגמרא 'פסיק רישא' - דומה הדבר למי שחותך ראשו של בעל חיים, שאינו יכול לטעון שאינו מתכוון להורגו, שהרי זוהי תוצאה ברורה וודאית של מעשיו.
ביאורו של דין זה תלוי בהבנות השונות של דין דבר שאינו מתכוון. לפי ההבנה הראשונה יש לומר, שתוצאה ודאית של פעולה מסוימת נחשבת חלק בלתי נפרד ממנה, ולא משהו שולי הנלווה לה. התורה לא אסרה תוצאה אקראית של פעולה אחרת, אולם כאשר התוצאה מתרחשת תמיד, לא ניתן להתייחס אליה כאל משהו אקראי.
לפי ההבנה השנייה יש לומר, שהאדם אינו יכול לטעון שלא התכוון לפעולה האסורה ואין לו שום קשר אליה, כאשר פעולה זו היא תוצאה ישירה והכרחית של מעשיו. אין האדם יכול לומר, למשל, שהתכוון רק לפתיחת המקרר ולא להדלקת האור, כשם שאינו יכול לומר שהוא רק חתך את הראש והבהמה מתה מאליה.
ההבנה הראשונה מתמקדת אפוא ביחס שבין שתי הפעולות, ואילו ההבנה השנייה מתמקדת ביחס שבין פעולת העברה לבין האדם. הנפקא מינות השונות בין ההבנות נוגעות למצב שישנו פער בין מעמד הפעולה מבחינה אובייקטיבית למעמדה מנקודת מבטו של האדם.
דוגמא למצב כזה היא מה שמכונה 'ספק פסיק רישא'. למשל, האם מותר לאדם לפתוח מקרר כשאינו יודע אם יש בו נורה שתידלק עם הפתיחה? הט"ז (שט"ז, ס"ק ג) קובע שהדבר מותר: כאשר האדם אינו יודע בוודאות שמעשיו יגרמו לפעולה אסורה, הרי שמבחינתו אין כאן 'פסיק רישא', והרי זה 'דבר שאינו מתכוון' שמותר. ואילו הביאור הלכה (שם, ג, ד"ה ולכן) מפקפק בחידוש זה, וטוען שיש לחלק בין מצב שבו מבחינה אובייקטיבית לא ברור אם תתרחש הפעולה האסורה, לבין מצב שבו מבחינה אובייקטיבית כבר ברור אם יתרחש איסור, אלא שלאדם שאינו מכיר את המציאות יש ספק בכך. המקרה הראשון נחשב 'דבר שאינו מתכוון', ואילו המקרה השני הוא סתם מקרה של 'ספקא דאורייתא', שבו יש להחמיר.
המחלוקת תלויה כמובן בשתי ההבנות הנ"ל: הט"ז מתחשב בזיקה שבין הפעולה לאדם, ולכן מוכן להקל בכל מקרה שמבחינתו הסובייקטיבית של האדם אין ודאות שיתבצע איסור; ואילו הביאור הלכה מסתכל על מעמד הפעולה, ולכן סבור שאי ידיעת האדם איננה סיבה להקל.
בראשונים ישנן דעות שונות בעניין 'פסיק רישא דלא ניחא ליה', דהיינו מצב שבו מעשה האדם יגרום בוודאות לפעולה אסורה, אולם פעולה זו אינה מועילה לאדם, או אף מזיקה לו. כמובן, ככל שנתמקד בזיקה שבין האדם לפעולה, כך יהיה יותר מקום לומר, שכאשר האדם כלל אינו מעוניין בפעולה, לא ניתן לייחס אותה אליו, גם אם התרחשותה הייתה ודאית. אם מתמקדים ביחס שבין שתי הפעולות בלבד, קשה יותר לייחס חשיבות למידת הנאתו של האדם מן הפעולה.