כוחה של היקשרות

כשלמדתי על כוחה של ההיקשרות, הייתי בהתחלה סקפטית. שושנה הימן הסבירה לנו, משמו של ד"ר ניופלד, עד כמה ההיקשרות היא הכוח המניע את העולם. היא תיארה באזנינו מצבים נפוצים של קשיים במשפחה שיכולים להפתר ולהסתדר בעזרת הגברת היקשרות.

מהי אותה היקשרות סודית?

היקשרות (attachment) היא הכוח המושך אנשים להתחבר זה לזה. זו התחושה כשאדם מקבל כשהוא מרגיש משמעותי לזולת. כולנו מכירים מורים, מדריכים או מפקדים, המקושרים אל חניכיהם או פקודיהם בצורה כל כך חזקה, עד שהחניכים צועדים בעקבותיהם בנאמנות. החניכים רוצים לשמח את המורה, רוצים להיות משמעותיים בעיניו, אהובים. זו אותה אנרגיה הגורמת לנו להבדיל בין מורה המנהיג את כיתתו לבין מורה הנאבק על מקומו. גם בבית, כשיש אנרגיית היקשרות בין בני המשפחה, כולם רוצים לשמח זה את זה -בדיוק כמו בחור מאוהב המוכן לרוץ עד לקצה השני של המדינה בשביל הזדמנות לראות את אהובתו, למרות שהיו לו תכניות אחרות לאותו יום. מה שמניע אותו לרוץ הוא ההיקשרות העזה שהוא חש כלפי אהובתו. זה כל הסוד? גיחכתי לעצמי. הורים צריכים להראות אהבה לילדיהם?

שוב ושוב המושג "לחזק היקשרות" כדרך לקידום פתרון נרשם במחברתי, וגיחכתי - איך ייתכן שיש פתרון אחד לכל כך הרבה בעיות שונות? ישבתי בכיתה ואמרתי לעצמי: "מה, אני לא מקושרת לילדיי? בטח שאני מקושרת! אני מקשיבה לרגשותיהם, אני מגיבה לצרכיהם, ובכל זאת יש לי ילדה אחת נודניקית, וילדה אחרת עם נטיה להתפרצויות. מה, ד"ר ניופלד חושב שזה כזה פשוט? להגביר היקשרות וזה יפתור את הבעיות?" החלטתי ללכת הביתה ולבדוק על הילדים שלי כדי להוכיח שזה לא עובד.

לקחתי לדוגמא ילדה שנטתה להיות יללנית ודביקית לקראת ארוחת הערב. הייתי מנסה להכין ארוחה בעוד בתי נשרכת אחריי "א-מא, א-מא", ולא נעתרת לכל ההצעות שלי לצייר,לקרוא או להעסיק את עצמה בדרכים אחרות. החלטתי לנסות את שיטת ההיקשרות. כרבע שעה לפני שהתכוונתי להכין ארוחת ערב, קראתי לילדה ושאלתי אם תרצה לקרוא אתי עכשיו ספר. היא הופתעה, ורצה מיד להביא.
ישבנו בנחת על הספה וקראנו ספר, תוך שאנו מחובקות. כשהסתיים הספר, אמרתי לה: "תודה שישבת אתי לקרוא, היה לי ממש נעים בחברתך." הילדה חייכה חזרה והתפנקה עליי עוד קצת. אחרי שתיים-שלוש דקות היא הרימה את ראשה ואמרה: "אני יכולה לצייר עכשיו?"
"זה רעיון טוב" הסכמתי, מנסה להסתיר את תדהמתי. "אני בינתיים אלך להכין ארוחת ערב."
הלכתי למטבח, והיא הגיעה אחריי עם דף וצבעים וישבה ליד השולחן בעוד אני קוצצת סלט.
כדי שהיקשרות תשביע את הילד, היא חייבת להנתן לפני שהילד ביקש, ויותר ממה שביקש. והנה, מול עיניי הנדהמות, ראיתי ילדה שבעה. ילדה שלא מושכת ולא רודפת ולא מנסה לסחוט ממני היקשרות בעל כרחי. נתתי לה זמן ותשומת לב ביד נדיבה ומרצוני החופשי, וראיתי מולי ילדה שבעה ונינוחה.

במשך השבוע היו הזדמנויות נוספות להתאמן על התובנה החדשה. שוב ושוב גיליתי שהסוד הקטן הזה של חיזוק ההיקשרות, הוא אכן מתנה גדולה. גם אני כהורה קיבלתי חזרה את מעמדי כמובילה ומנהיגה ולא מגיבה ונגררת, וגם הילדים היו נינוחים יותר. כמובן, שלא בכל פעם זה עבד, ולא תמיד היתה לי הסבלנות להיות היקשרותית, אבל ההצלחות הקטנות חיזקו אותי והבנתי כי ישנה דרך חדשה לפרש את המציאות ולהוביל אותה.

עוד על כוחה של ההיקשרות ויישומים - בטורים הבאים.

שרה נבנצאל משמשת כמנחת הורים בכירה