בין שלל הקריאות לאיחוד תוך מפלגתי בסיעת "הבית היהודי" , ואיחוד בינה לבין "האיחוד הלאומי", אנו זוכים להיחשף למצבה העגום של הפוליטיקה הציונית-דתית, הגוססת למוות; תככים וחתרנות, מאבקי שלטון ואגו, השפעה מזערית על תהליכים מדיניים וחברתיים, וגרוע מכל- ניתוק מהעם היושב בציון.
כבר זמן רב (מדי) שאנו מסתובבים סביב עצמנו בניסיון לאסוף את השברים, לאחות את הקרעים, מסתכלים בערגה למפד"ל הנוסטלגית, ומקווים להחזיר עטרה ליושנה. בכוחותינו האחרונים נאבקים אנו לשווא להמשיך ולאחוז בקרנות המזבח. זהו מצב פוסט-טראומתי לגיטימי בהחלט, אך הוא נמשך זמן רב מדי ללא בשורה משמעותית באופק.
משבר, קשה ככל שיהיה, הוא הכרחי על מנת לעזור לנו לברר את השקפתנו באופן מעמיק ואמיתי יותר, לשנות הלך רוח, ולהצמיח חשיבה מחודשת. המשבר הנוכחי והמתמשך הזה, נועד לרענן את זיכרוננו מהם הדברים החשובים שהציונות הדתית חרטה על דגלה. הגיע הזמן לאזור אומץ, לעזוב את הסביבה המוכרת והבטוחה, ולהתפרק מעצמנו. אחר-כך אתם מוזמנים לשוב ולהתאחד. אך לא באופן סקטוריאלי, אלא עם עם ישראל.
אפי איתם כבר השכיל להבין זאת כאשר קיבל החלטה אמיצה כי סיעתו "אח"י" תתאחד עם ה"ליכוד", ותרוץ איתה יחד לבחירות לכנסת ה-18. ח"כ ציפי חוטובלי, שהצטרפה לכתחילה למפלגת השלטון, מצליחה להשפיע, ואפילו במעט, על מה שקורה בקרב מקבלי ההחלטות, בעוד שאר חברינו מ"הבית היהודי" ו"האיחוד הלאומי" נשארים מאחור וקולם לא נשמע.
אכן, ישנן הצדקות רבות לקיומן של מפלגות סקטוריאליות. הרי מאוד חשוב לדאוג לעוד תקציבים שיבטיחו את המשך קיומם של הישיבות והאולפנות האלטיסטיות שלנו. זה קריטי ביותר להעביר הצעת חוק שתעניק חסינות לרבנים מפני מבקשי רעתם הרבים. זה גם עוזר מאוד לנפנף כל פעם בהתפטרות לנוכח מדיניות ממשלתית כזו או אחרת, או לצעוק לעבר במת הנואמים בכל מליאה.
אם מטרתנו היא להמשיך ולהתבצר בתוך עמדותינו, להגביה את החומות ותמיד להיות צודקים- אז אפשר לקבל טפיחה על השכם. הצלחנו יותר מדי. אך אם רוצים אנו לממש את אידיאולוגיית ה"חיבור לעם" שאנו כל כך אוהבים להשמיע, להשפיע ולקחת חלק בנושאים הקריטיים בעם ישראל, לקדם שינויים חברתיים, כלכליים ומדיניים לאור המוסר והצדק היהודי, ובעיקר- להיות רלוונטיים לכלל הציבור- עלינו להשתחרר מהאינטרסנטיות הכבדה שאופפת אותנו, להרים את הכפפה ולהתאחד. באמת.