לא מכבר נפגשתי עם כמה מתלמידיי שניצלו חופשה מהצבא ובאו לביקור לילי. כמה אהבה יש לי אליהם, כמה געגוע עמוק והתרגשות עצומה לחזות בפנים המאירות חשכת ליל. חמש שנים חינכתי את הילדים המתוקים הללו בישיבה התיכונית בפתח תקווה ונפשי נקשרה בנפשם, חותם אישיותם ניכר בי היטב ונוסך בי גאווה רכה, מחבקת.
ישבנו על קפה בחוף הקשתות בקיסריה, שניים מהם הציתו סיגריה, התיזו ניצוצות שנאבקו ברוח. דיברנו על שהיה והווה ועל המחר הערפילי, המסוכסך. שאלתי אותם האם נכשלתי כמחנך והרי תלמידים אחדים (אהובי נפשי) מן המחזור המיוחד הזה גם אחרי מאות שעות גמרא ואין סוף תפילות ושחנ"שים פרקו עול מצוות, לא תפילה ולא תפילין, לא שבת ולא כשרות. רק לאחרונה הצטרפתי לרשת החברתית וכבר קיבלתי כמה תמונות תלמידיי שלא צולמו ביום חול. מה זה מעיד על המחנך שהתנדנד מול הסטנדר וזעק בלהט ובידיים רועדות כשפתח גמרא, שדיבר על תורה שהופכת אנשים, שלא ויתר על אף תפילה וקרא נרגשות לשיח מתמיד עם אלוקים? שלא אובן לא נכון אינני שואל עליהם, אני אוהב אותם מכדי להקשות, אני שואל בעיקר על עצמי , מה זה אומר עליי? על תורתי? מה זה אומר על חינוך לאמונה? ועד כמה האחריות לרוחניותם מתגלגלת לפתחי? הטחתי בהם את לבטיי
והם, מנגד, דחו את ייסוריי בקש, העדיפו להאיר קווי אור שנצרבו בנפשם , שהשפיעו גם על אחרון מורידי הכיפה, הם דיברו על עומק הקשר כביטוי להצלחה חינוכית , על פתיחות וכנות המעידים על יחסים בריאים בין רב ותלמיד. הם דיברו על מעגלי השפעה רחבים ועל גיל הפכפך, מתמרד. אמנם דברי הניחומים הללו לא השקיטו את נפשי הסוערת, המתחבטת.
עם פתיחת שנת הלימודים אני מוטרד עמוקות משאלת האחריות החינוכית שאנו תובעים מעצמנו כמחנכים, ממגבלות החינוך, ומשרטוט המקום בו מחנך צריך לומר לעצמו עד כאן ידי משגת ומכאן הדבר למעלה ממני ומכוחותיי. היכן צריך לומר ביושר וכנות "נכשלתי" ולעשות תשובה כנה והיכן הדברים מסורים בידי גבוה המשקיף ממעון קודשו ומעמיק את רצון ברואיו.
אולי אומר אף מעבר לזה, כמחנך אני שואל את עצמי לא פעם עד כמה רחוק אנו צריכים ללכת עם האמון שאנו רוחשים לתלמידנו האם אמון אמתי, עמוק ומכונן הוא לא כזה כשאתה נותן לאנשים שאתה מאמין בהם לפסוע בשבילים שלא אתה סללת ויותר מכך בשבילים שכלל אינך מכיר?
שנים הסתובבתי עם חידה לא פתורה אודות סבתי עליה השלום. היא נולדה בקוצ'ין שבדרום הודו, בין עצי קוקוס ופילים לתעבורה מקומית , היא אכלה קטניות על מצע עלי בננה בלי סכין ומזלג, קברה כמה ילדים שלא שרדו את מערכת הבריאות הנחשלת של הודו ועלתה ארצה עם ברק ציוני בעיניים לחות, מצפות. סבתא שלי לא ידעה לומר משפט תקני אחד בעברית, היא הגיעה ממדינת עולם שלישית ועם זאת היא גידלה תשעה ילדים מוכשרים: שני מהנדסים, מנהלת בנק, ראש מועצה ,ד"ר לחינוך וכמה מורות מוצלחות. שנים שאלתי את עצמי איך הפלא הזה מתרחש, מה מגשר על התהום התרבותית, על העדר השכלה ומודרנה ופתאום לאחרונה מתחדדת לי התובנה כי האמון שהיא נתנה בילדים שלה, ההתפעלות האינסופית , המעריצה, הם אלה שדחפו את ילדיה לפסגות אותן כבשו, היא האמינה שהם פוסעים בשבילים נכונים על אף שהיא לא סללה אותם ויותר מכך שהיא כלל לא הכירה אותם, היא לא ידעה מה זה לימודי הנדסה או דוקטורט היא לא עסקה מעולם בענייני בנקאות או הוראה אך היא נתנה מרחב והתפוצצה מגאווה מן הילדים שלה הפורצים נתיבים לא מוכרים. היא לא חששה שהם יהיו גדולים ממנה וזה סוד גדולתה.
לאור זאת אני מהרהר האם חינוך הוא לקבוע לתלמיד את סך ידיעותיו, לשרטט מראש קווי אישיות רצויים, לשכפל ולהטביע בו את דמות רבו או לתת לו להיבלע בדמות דיוקנו של אביו? האם מחנך יכול לדבר בשפה אחרת? משחררת? מאמינה? האם אנחנו, תמיד, מחנכים למשהו? מגדירים מראש את דמות הבוגר הרצויה, המאופיינת עד דק? או אולי על מחנך להכיר לכתחילה את נקודת הזינוק אך לא לשרטט את קו הסיום, לא לחצוב מראש את המסלול, את הדרך. מתי צריך המחנך להרפות מן המושכות ולתת לו, לתלמיד, לדהור לבד, להותיר שובלי אבק נדיבים ולאפשר לתלמיד המסור להביל את המחנך, למרחבים שמעולם לא הכיר?