בימים האלה אני משוחח עם אדם שחפץ בעילום שם על ענייני התיקון, התשובה והסליחה. כחלק מהשיחות שלנו אנחנו לומדים יחד גם שירים. פעם הוא מביא שיר. פעם אני. ככה אנחנו מרווים את הנפש. לאחרונה הוא הציג בפניי את שירו הנהדר של אלמוג בֶּהַר "מעשים קטנים" מתוך ספרו השני "חוט משוך מן הלשון" ודיברנו עליו. אני רוצה להציג במאמר הזה, את התובנות שלנו בקריאת השיר ולדון באפשרות לפדיון הנפש בימים של סליחה.
כך השיר נקרא:
אדם פוֹדה נפשוֹ בְמעשים קטנִים
בְזיכרונות שהוא זוכר כשכולם
שוכחים, בְפצעים שֶהוא סוֹבל כשכוּלם
שמחים, בְשתיקות שֶהוא שותק כשֶכולם
צוחקים, בְחיוכים שהוא מחייך כשכוּלם
שוֹתקים, בְסדקים שהוּא עוֹצר כשכוּלם
ממשיכִים, בְראיות שֶהוא אוסף כשֶכולם
משלִיכִים, בְפתחים שהוא מגלה כּשכּולם
מסתירִים, בְשכחה שהוא שוכח כשכולָם
זוֹכרִים, אדם פוֹדה נפשוֹ
בְּמעשִים קטנִים
השורה הראשונה פותחת בעשייה אישית: "אדם פודה נפשו במעשים קטנים". לאחר מכן, הדובר בשיר מסביר בפורטות כיצד לעשות את פדיון הנפש: לזכור כשכולם שוכחים, לסבול את הפצעים שכולם שמחים, לשתוק כשכולם צוחקים, לחייך שכולם שותקים, לעצור בסדק כשכולם ממשיכים, לאסוף את הראיות כשכולם משליכים, לפתוח כשכולם מסתירים, לשכוח שכולם זוכרים.
לכאורה, אגודת המעשים שהדובר מציג בשיר מבליטה לרעה את האדם שרוצה להיפדות את נפשו. בקריאה ראשונה הוא אגואיסט, אינדיווידואליסט, נונקונפורמיסט, יוצא דופן בכוונה ומשונה שמחפש תשומת לב מכולם. ניתן להיווכח שיש בשיר מאבק בין "האדם פודה נפשו" - האישיות העצמית, ל"כשכולם" - החברה. בין המילה הראשונה שפותחת את השיר "אדם", לבין סופי השורות של השיר שרובם מסתיימות "כשכולם".
ומכאן נשאלת השאלה: האם הפדיון, הרצון להיחלץ, הקושי והמועקה מהכלא העצמי שבו האדם שרוי והתפילה הזו לגאולה - מוכרחים להיות בהבלטת העצמיות של האדם? בהדגשת האני מול הזולת? בשוני מאחרים? איני יודע. כי קשה לשפוט אדם שפודה נפשו. קשה לשפוט אדם שרוצה לצאת מן המצר. קשה. לא ניתן.
ואולי התשובה נמצאת אצל סיפורו של רבי אליעזר בן דורדיא שסיפורו המפורסם שמורה על האדם שאין הדבר תלוי אלא בו. בלבד. בן דורדיא פונה להרים ולגבעות, לשמים ולארץ, לגרמי השמים שיבקשו עליו רחמים. מבקש ומקווה להיות חלק ממשהו עד שלבסוף הוא נותר לבד. עם עצמו. עם נפשו. אז הוא מניח את ראשו בין ברכיו ובוכה עד שיצאה נשמתו. בהשוואה בין הסיפור לשיר, ניתן לומר שאין אהבה בשניהם. העננים של הבדידות סובבים את המילים. שניהם משקפים ייאוש גדול, דחיקה אל הקצה. חוסר ברירה. כשאין יותר מה לעשות - אז אין הדבר תלוי אלא באדם שפודה את עצמו.
מכל מקום, יש שוני בין הסיפור של אליעזר בן דורדיא לשיר של בהר. אם בסיפור אין פתרון, לדעתי, בשיר הזה הפתרון כתוב. יותר נכון לומר, האפשרות לפתרון כתובה. אם נשים לב, השורה הראשונה של השיר והשורות האחרונות דומות. השיר מסתיים כפי שהתחיל: "אדם פודה נפשו במעשים קטנים". ברם, יש הבדל מהותי בין ההתחלה לסוף. בסוף, יש קטיעה של המשפט, הפסקה, ניתוק. הפסיחה הזו, מותירה את הקורא אם התשובה: "מעשים קטנים". כדי להיגאל אדם צריך לעשות מעשים קטנים. יומיומיים. פשוטים. קלים. להשתדל כל יום קצת להקשיב אל עצמו ולא אל השכן. להתבונן במראה אל פניו ולא אל הבחור היפה. להסתכל על הטוב שבו ולא המצליח החיצוני. בקיצור, להיות אדם ולא כולם. להיות אני ולא הוא. זה מסע ארוך של שחרור, שמתחיל במעשה קטן. בזיכרון שכולם שכחו. כי זה מה שאני - שונה - זוהי האפשרות לפדיון הנפש בימים של סליחה.