מאיר בנאי הוא אמן מיוחד. יש בו איכויות, שבימינו נדיר למצוא אצל אמנים ישראליים. במציאות של צלמי פפראצי עקשניים מצליח בנאי לשמור בקנאות על פרטיותו ועל חשיפתם הציבורית של אשתו וילדיו. בעידן של רדיפה אחרי הישגיות וכסף, מרשה לעצמו בנאי לשחרר אלבום חדש מידי חמש שנים, תקופה ארוכה ביחס לזמר ממוצע. למעשה, האלבום המקורי הקודם שהוציא בנאי היה בשנת 2001, כשהוציא את "לב סדוק". מאז הוציא אלבום אוסף בשנת 2002, ואת אלבום הפיוטים מצליח "שמע קולי" ב-2007.
נגיעות מהאישיות האינטימית שלו מחלחלות ליצירתו המוזיקלית, ומתבטאות בצורה חזקה באלבום החדש שלו, "כמו אגם רוגע". "כמו אגם רוגע" הוא אלבום אוסף כפול, בהופעה.
לא תמצאו בו שירים חדשים או הברקות מיוחדות. זה בסך-הכל מאיר, הפסנתר או הגיטרה, והקהל. בלי רעש וצלצולים, בלי קמפיין שיווק אגרסיבי ויחצ"נות מעייפת (למעט ראיון אחד במוסף "7 לילות" בידיעות אחרונות). בנאי עושה מוזיקה נטו.
האלבום מכיל 22 רצועות שהוקלטו במהלך סיבוב ההופעות האקוסטי שערך בנאי במהלך השנה שעברה. ואכן, האלבום מעניק למאזין תחושה שהוא בהופעה חיה. ואולי נאמר- בהופעת יחיד, רק אתה ומאיר. מידי פעם נשמעים קולות הקהל, אבל לרוב אין זה פוגם באיכות השמיעה. בד"כ זה דווקא מעצים אותה.
אבל בהופעה כמו בהופעה- לא תמיד מצליח האמן להגיע למקצועיות המוזיקלית שמאפשר אולפן ההקלטות הקלאסי. בחלק מהשירים קולו של בנאי נשנק כשהוא מגיע לטונים הגבוהים. לפעמים השירים באלבום, בביצוע של ההופעה, נשמעים קצת חד-גוניים. הרי כולם מבוצעים בליווי גיטרה או פסנתר, ולפעמים מקושטים עם סולו במפוחית, ובהחלט קשה לגוון בצלילים במסגרת המגבלות של ההופעה האקוסטית.
"כמו אגם רוגע הוא אלבום אוסף נפלא. בנאי קיבץ לאלבום את השירים הטובים ביותר שלו, וכולם מבוצעים בחן אופייני. מלבד חסרונם המורגש של השירים "רואים רחוק רואים שקוף" ו-"שירו של שפשף", האלבום מצליח לכנס את פסגת יצירתו המוזיקלית של בנאי.
נקודה ששמתי לב אליה במהלך ההאזנה לאלבום- בכמה שירים משתתק בנאי באמצע השירה ונותן לקהל לשיר לבד. זו טכניקה חביבה בסך-הכל, מאוד נפוצה בהופעות חיות. מגניב באמצע ההופעה, פחות מגניב בהאזנה הביתית, כשאתה מנסה לפענח את המילים המבולבלות שיוצאת מפי הקהל. אני מאמין שמעריצי בנאי הוותיקים יהנו מהקונספט, אבל לאלו שפחות בקיאים בשיריו צפוי אתגר. ולמתייאשים- כל המילים מופיעות בחוברת היפה שמצורפת לאלבום.
הביצוע לשירים האיטיים והנוגים של בנאי, כדוגמת "שער הרחמים", "גשם" ו"אצלך בעולם", מוצלחים הרבה יותר מהביצועים שלו לשירים הקצביים יותר ("וביניהם", "כמה אהבה" ו"מנגינת הנדודים", למשל). פריטות מורכבות בגיטרה או אקורדים מפורקים נשמעות טוב בשירים האיטיים, אבל בשירים הקצביים הרקע נשמע חסר, בלי תופים וגיטרה חשמלית.
מבחינה חיצונית האלבום מאוד מרשים. החוברת המצורפת חביבה ונוחה לשימוש, וגם הדיסק עצמו יפה מבחינה חיצונית.
השירה הזו, החשופה מכלים אלקטרוניים ועיבודים מתוחכמים, שבנאי מגיש באלבום החדש, מקרבים בינו ובין המאזין בבית. בנאי נשמע אותנטי מתמיד, אמיתי עד כאב. מי שהיה בסבב ההופעות שבמסגרתם הוקלט האלבום מספר שכל מפגש בין בנאי ובין הקהל היה חד-פעמי. באחת ההופעות בנאי הרגיש שהכימיה בינו ובין הקהל הייתה כל-כך טובה, שהוא החליט לתת לקהל לשיר לבד את אחד השירים, כשהוא מלווה אותם בגיטרה. האלבום מנסה להעביר את אותן התחושות הייחודיות למאזינים בבית, ובהצלחה די מרובה.
למעריציו הותיקים של בנאי צפויה האזנה נעימה. לאלו שעדיין אינם נמנים בין מעריציו, האלבום "כמו אגם רוגע" מספק התחלה טובה לטעימה ראשונית מיצירתו המוזיקלית של בנאי. מומלץ.