"תוך כמה זמן נראה לך שהמצב ישתנה?", "אם נתחיל היום, שבוע הבא כבר נרגיש אחרת?", "נו, כמה זמן צריך לחכות? אנחנו כבר רוצים את השינוי!"
כל כך הרבה פעמים אנו מוצאים את עצמנו חסרי סבלנות לתהליך. אנחנו רוצים שינוי עכשיו. לא מחר, לא בעוד חודש, וחס וחלילה לא בעוד שנה- עכשיו! או אולי בעצם כבר- אתמול.
כל יציאה ממשבר, מקושי, מהתמודדות כוללת בתוכה גם תהליך. גם דרך. מעטים המקרים שהאדם יוצא מגלות לגאולה ברגע אחד. אם כך, אז איך ייתכן שבנ"י יצאו ממצרים ברגע אחד? בחיפזון כל כך גדול? איפה הדרך? התהליך?
אמנם זה נכון, יציאת מצרים עצמה הייתה מהירה עד מאוד. אך מה קרה אחר כך? האם בכך הסתיים הסיפור? לא ולא. כעת, נדרשו בני ישראל לחכות. בנ"י לא היו ראויים לקבל את השפע, לקבל את התורה הקדושה בתוך רגע, הם היו צריכים להמתין. להזדכך. לחכות. לגדול קצת.
פרשת השבוע שחלפה, פרשת בחוקותי ממחישה לנו זאת עוד יותר. בתחילת הפרשה כתוב "אם בחוקותי תלכו..."- מה זאת אומרת תלכו? יותר מתאים לכתוב "אם חוקותי תקיימו?" אך מה פרוש "תלכו"?
"תלכו"- מלשון תהליך, מלשון הליכה. מלשון דרך.
ההליכה, הדרך, היא חלק עיקרי ומשמעותי מהחיים שלנו. אי אפשר לכבוש יעדים, לצמוח, להשיג מטרות- מבלי לצעוד בשביל. מבלי לטעות, לתהות, ליפול, לקום, לנסות שוב, לכאוב, לצחוק, להתגבר ולהתקדם. אי אפשר לקבל את התורה ללא התהליך. ללא הדרך. ללא שלב ההמתנה והצמיחה. לצאת ממצרים ברמה הפיזית, היה ברגע אחד. אבל להוציא את מצרים מתוך הלב של בני ישראל, מתוך התודעה- זה תהליך. לשם כך צריך זמן של הזדככות ותיקון על מנת שיהיו ראויים לקבל את התורה.
סבלנות
כולנו יכולים למצוא את עצמנו כשמידי פעם כבר אין לנו סבלנות לתהליך, אנו רוצה את השינוי כעת. אנו רוצים להתחתן כבר מחר, רוצים שלום בית כבר אתמול, רוצים לזכות לילדים כבר היום, ורוצים לסיים את התואר בתוך שבוע מקסימום.
אין לנו סבלנות. אמרה לי בחורה יקרה- "ברגע שאני מתחילה בדיאטה, אני רוצה כבר למחרת להיות רזה!!"
בימי ספירת העומר אנו לומדים- על חשיבות התהליך, על החשיבות של לצמוח, לשמוח, וללמוד מכל יום שעובר. בימי ספירת העומר, ימים שכל כולם הם תהליך של גדילה, גם אנו נדרשים להזדכך, להתנקות ולהיות ראויים לקבל את התורה.
עוד יותר מכך, אנו לומדים מתוך הימים הללו, שהדרך היא הכרחית בכדי להגיע למטרה. על מנת להגיע לתוצאה אמיתית אנו זקוקים לדרך. לתהליך. בשביל לזכות לשינוי מהותי, צריך זמן. תהליך של שינוי, של צמיחה, דורש עומק. הבנה. הפנמה. התבשלות. בכדי לזכות לדרגה אחרת, צריך לתת זמן. לכתחילה.
אבל מה לעשות כשכבר אין לנו סבלנות לדרך? או שהתהליך לוקח יותר מדי זמן? מה עושים כשכבר נמאס לחכות ולחכות? כשהדרך לא נגמרת?
ליהנות מהנסיעה
כשהיינו ילדים ונסענו מידי פעם לטיולים עם ההורים, נהגנו לקטר לאורך הדרך ולומר שוב ושוב: "עוד כמה זמן מגיעים? הנסיעה הזו לא נגמרת... צפוף לי, חם לי, הוא מעצבן אותי, נו אמא, עוד כמה זמן נגיע?". ואמא הייתה מחייכת ואומרת: "תסתכלו בחלון, תביטו על נוף, תיהנו מהנסיעה..."
כשאנו חווים את הדרך כמשהו שרק צריך לעבור אותו, הדרך עלולה להיות קשה, מתסכלת ובלתי נגמרת. אך כשאנו משנים את נקודת המבט ומבינים שגם בדרך עצמה יש ערך ומשמעות, שגם מהדרך ניתן ליהנות וללמוד, אנו יכולים להרגיש אחרת. אנחנו רוצים להכניס חיות אל תוך הדרך. להכניס שמחה אל תוך התהליך.
האמונה בחשיבות התהליך עוזרת לנו לשמוח בהווה. לשמוח כעת. ליהנות מהחסדים הרבים שבדרך. להרגיש ולראות את ההצלחות קטנות, את החיוכים, את הפרחים ואת הנוף. להכניס משמעות וערך לנסיעה עצמה.
לחיות בשביל היום
ההתמקדות שלנו במטרה לבדה, עלולה להביא אותנו לייאוש. כשאנו לא רואים טעם בתהליך אלא רק בתוצאה עצמה אנו עלולים למצוא את עצמנו שבורים ועצובים. הדרך נראית ארוכה, קשה ולעיתים גם בלתי נסבלת.
כשאנו מרגישים שהמטרה רחוקה ושאין שום ערך בדרך, הייאוש עלול לנצח. ההתמקדות בציפיה לבדה, מסתירה בפנינו את הדברים הטובים שבתהליך. את הצעדים הקטנים או הגדולים שכבר השגנו. ההתמקדות במטרה לבדה מסתירה לנו את יופי החיים עצמם. את הנוף, הרגעים הקסומים, האהבה, השמחה, ההתרגשות ואת אנשים הטובים שבדרך.
אמרה לי אישה מקסימה, שנשואה הרבה שנים ללא ילדים, שהיא בוחרת ליהנות מהחיים. ליהנות מהדרך, מהמסלול המיוחד שלה. ובמילים שלה: "אם כל הזמן אחכה לילדים בשביל להיות שמחה, אבזבז את חיי ההווה. אינני יודעת כמה זמן הדרך הזו תיקח, אינני יודעת מתי יגיע סוף התהליך, ואם בכלל, וממילא אני לא רוצה להגיע לגיל שמונים, להביט אחורה על חיי ולחשוב שבזבזתי אותם רק כי הייתי מרוכזת בציפיה. אני רוצה לחיות בשביל עכשיו, בשביל הרגע הזה. אני רוצה לשמוח ולחיות- בשביל היום".
כשהיינו ילדים ונסענו לטיולים עם ההורים, היינו נוהגים לשחק במשחקי חידות וחשיבה לאורך הדרך. כעבור כמה שעות כשאבא הכריז "הגענו", כולנו אמרנו פה אחד: "כל כך מהר? עוד לא סיימנו לשחק...".
אודליה מימון, עובדת סוציאלית, מנחת קבוצות, יועצת אישית וזוגית ומחברת הספר "אוצרות פנימיים"