בעוד ימים מספר, השיש במטבח בוודאי יתמלא בממתקים ומיני מאפה. אכן, פורים הינו יום בה סלסלות המליאות כל טוב מגיעים לביתנו בתור משלוח-מנות, וכמדי שנה, כשנביט אל ערימות הנשנושים, בוודאי יעלה תמיהה לגבי טעם תקנה זו, המכניסה כמות אדירה של חמץ לבית כחודש לפני פרוס חג הפסח. הרי אין עוד חג בה תבניות אוכל מגיע לפתח הבית כאשר לא ביקשנו אותה כלל?!

בעל תרומת הדשן [סימן קי"א] חושב שטעם התקנה היא כדי לספק לכלל ישראל, ובניהם גם הנצרכים, אוכל מספק לסעודת פורים ללא חלוקה. מאידך, מחבר "לכה דודי" [הרב שלמה אלקבץ, ספר מנות הלוי] חושב שמטרתה היא שונה: "להרבות שלום ורעות" בין אדם לחבירו ביום הפורים. במילים אחרות, 2 המנות המגיעים אל הבית/נשלחים מהבית היא...ללא כל סיבה: יש לשכן כל מחסורו במקרר, ואפילו התנור והמיקרוגל עובדים כדין כדי לבשל את החסר. משלוח המנות הינו רק כלי כדי לומר לעוד יהודי-"אני חושב עליך," אמצעי לאמירת "שלום" לעובר ושב בלי סיבה מיוחדת הנראית לעין.

אכן, לא פלא הוא שהמילה "שלום", בה אנו מתחילים/מסיימים שיחה היא-היא אותה מילה המבטאת אחדות בין חלקי העם השונים. כאדם מאמין, קשה לי להאמין שהדבר הינו צירוף מקרים אקראי. ובכן, באם דבריי כנים, הייתי מצפה שאמירת "שבת שלום" ודומיהם לא יוגבלו לאלו במגזרתי הקטנה, אלו המתלבשים כמוני והשותפים לחיי תורה ומצוות בדומה לי, אלא יורחב לכל חלקי העם.

עובדה היא שרוב הציבור במגזר כל שהיא בישראל בד"כ גרה באותה מקום. יחד עם זאת, אנו לא נוטים להישאר רק באותם ד' אמות, ולכן בוודאי ייווצר מפגשים עם מגזרים שונים, אם באוטובוס או ברכבת, אם בעבודה או אם בתור לרופא או פקיד.

והנה, כאשר אנו פוגשים באותם אנשים "זרים", שהם במקרה אחינו ובשרינו/חלק מהעם היהודי אליו אנו משתייכים, האם אמירת "שלום" עולה על שפתינו? האם אנו מכירים בעובדה שהאדם העובר לידינו ברחוב הוא חלק מאותה משפחה גדולה ששורשה באבות ואימהות האומה, וממילא אמירת "שלום" יהיה דומה לאמירתה לקרוב משפחה?

לפני שבועות מספר, במהלך טיול "שבתי" קצר, ראיתי זוג העובר ברחוב ביישוב דתי ללא כיסוי ראש לגבר או לאשה. עברו עליהם לא פחות מחמישה בני אדם שונים, הלבושים במדים "שבתיים" מובהקים [בניגוד לנ"ל,] שהמשיכו בדרכם ללא עיכוב. ובכן, אותם חמישה, שהמשיכו בטיול כמוני, עברו גם על פניי שניות מספר לפני אותה זוג, אך עם הבדל אחד- הם הפנו את עורפיהם לעברי [למרות שלא היו מכרים,] באמירת "שבת שלום. "

כן, אני יודע שזה לא "מקובל;" לא מקובל לומר שלום "לזרים," לא מקובל להתחיל בשיחה עם אדם שלא הכרתי מעודי, ובוודאי שזו הרגשה מוזרה לעשות זאת עם אנשים שאני לא רגיל לראות "אצלי בשכונה."

למרות אי-הנוחות ההגיוני, איני חושב שזה תירוץ מספק לציבור דתי לאומי, השואפת להיות דוגמה של חיים ע"פ התורה, בה בעת בה הוא נכסף להיות שותף מלא בחיי עמו. בן חרש כבר אמר שראוי ליהודי להיות "מקדים בשלום כל אדם [אבות ד/טו]," ופרק שלם במסכת דרך ארץ הוקדש אך ורק לנושא אחד, שעל שמו נקרא הפרק- פרק "השלום," בה הדעות השונות מדברים על הערך הגדול [והשכר בצדה] שמובטח לאדם שמקדים שלום לכולם. אך מעבר לערך שבדבר, הפליגו חז"ל בערכו של רבן יוחנן בן זכאי " שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק [ברכות י"ז.]. איך שהוא, אותו ריב"ז ש "מימיו לא שח שיחת חולין, ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא קדמו אדם בבית המדרש.... ולא מצאו אדם יושב ודומם אלא יושב ושונה [סוכה כ"ח.] הוא אותו אדם שמצא זמן, וממילא ערך רב, באמירת שלום לכל מי שעבר לידו.

לא לחינם זקני העיר חייבים להתוודות ש"ידנו לא שפכו את הדם הזה" על עגלה ערופה, שמשמעה ע"פ רש"י היא ש " לא פטרנוהו בלא לויה ובלא מזונות." לא מספיק שאנו תומכים פיסית באלו שאין בידם פת לאכול. שומה עלינו לוודא שאנו גם נקיים את מצוות "לוויה", שנלווה את אלו העוברים בדרכינו בעיר באמירת "שלום" והלווייתו לפני פרידה ממנו.

כולנו שואפים להיות עם מאוחד בארצו. מי מאתנו לא רוצה לקרב לבבות, ולראות יותר ויותר יהודים נוהגים כרוח ישראל סבא. לדעתי, לא נוכל אפילו לחשוב על כך אם לא נתנהג כנכדיו, הנמצאים בקשר כל שהיא האחד עם השני ע"י אמירת שלום בסיסית בין חלקי אותה משפחה של יעקב.

אנו נסיים את קריאת המגילה בהיגד שמרדכי היהודי "דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ", ומדי יום, אנו משלשלים לפניו "המברך את עמו ישראל בשלום" בסיום התפילה. בסגנון של "מה הוא... אף אתה" בואו ננסה לעשות בדיוק כך האחד עם השני, לפחות באמירת המילה "שלום", ואי"ה כולנו נזכה לברכה זו מאתו יתברך.