לעבוד בחברה גלובאלית הפרוסה על חלקי תבל רבים, ופותחת פתח להכרת תרבויות שונות, זוהי משימה מאתגרת לאדם מן השורה. כשמדובר באשה דתית, הדבר מאתגר פי כמה.
המפגש עם התרבויות המגוונות בהודו או בארה"ב, הוא לא רק בשיחה הטלפונית או דרך הדואר האלקטרוני, אלא דווקא עם העמיתים שיושבים איתי באותו החדר, או באותו שולחן בארוחת הצהרים המשותפת בסניף הישראלי של החברה. יום-יום אני חשה בפערים רבים ביני לבין החברה הכללית, שעדיין אינה שומרת תרי"ג מצוות.
נושאי השיחה השונים, ההתבטאויות בשפת רחוב ובמילים שלעולם לא יעלו על דל שפתי, וחבל שבאוזני ובעוונותי אני נחשפת להן, הלבוש השונה, ועוד פערים שונים, מעלים בי שוב ושוב את השאלה - האם להתחבר או להסתגר.
במקצוע החופשי בו אני עוסקת, אין לי ברירה אחרת. אינני מורה, גננת או מזכירה היכולה לבחור בסביבת עבודה דתית. המקצוע שלי נדרש בתחומי עיסוק של מעט מאוד חברות, דבר המצמצם מראש את מספר האפשרויות העומדות בפני. אין לי אפשרות למצוא סביבת עבודה דתית, ועלי להספק בכך שמדי פעם יש דמויות דתיות נוספות באותה מסגרת עבודה.
אין ספק שיצירת מקומות עבודה על-ידי חברות מובילות במשק הפותחות סניפים המתאימים לציבור הדתי-חרדי באזור מגורי, היא דבר מבורך. לעבוד במסגרת חברה דתית ולפעמים אפילו נפרדת, זהו יתרון גדול. אבל בל נשכח שלעיתים נוצר הרושם הצורם משהו, שיש ניצול ברמת השכר ובתנאים של העובדים בסניפים אלו, אך זהו נושא אחר לחלוטין.
הסתגרות ב"חממה" עם הדומים לנו, יש בה יתרון, ולכן בחרתי לגור באזור דתי. אך חמישה ימים בשבוע יוצאת אני מה"חממה" ופוגשת את העולם שבחוץ. אבל גם מפגש זה הוא למעשה מעין חממה. אם מישהו מהצוות חוגג יום הולדת ומביא עוגה ביתית, הרי שוב אני אומרת "לא תודה, זה בסדר" גם אם העוגה מגיעה עם חותמת כשרות מזהירה, הרי מי יודע מה עבר על הסכין... אם כולם הולכים למסעדה לא כשרה, הרי ששוב אני יוצאת מן הכלל.
יוצא שבחיבור היומיומי אל הכלל יש הסתגרות מזווית מסוימת, אך אולי, לפחות כך אני מקווה, יש איזשהו ניצוץ של קידוש ה', בכך שאני מאפשרת לאחרים להציץ מעט לעולם שלי. לדוגמא, שמים לב לשפת הדיבור הנקיה, רואים את מוסר העבודה, ואת העלאת קרנה של השבת. לצערי לא אחת יצא לי למחות על כך שרבים וטובים מעמיתי עובדים בשבת, ואף הודעתי לקרובים אלי שאני לא פותחת מכתבים שנשלחו בשבת. הדבר לא מונע את חילול השבת, אבל יש לכך "מחיר סמלי", הם יצטרכו לשלוח את המכתב שוב או לומר לי את עיקרי הדברים בעל פה. כששואלים אותי "איך היה סוף השבוע?", אני משתדלת לומר "שבת הייתה ב"ה בסדר" , אצלי שבת זה היום המרכזי בשבוע, ולא סוף השבוע... בסוף ארוחת צהרים משותפת, יש מי שישאל "התפללת כבר?", ואני עונה "כן ברכתי, אפשר ללכת".
ועדיין אני מתחבטת בשאלה, להתחבר או להסתגר?