צפייה בסרטים על תקופת השואה מראה עד כמה משמעותית היא דמות האם במשפחה לילדיה. אובדן האם, לא עלינו, נצרב בתודעה ככאב גדול מנשוא.
העדר האם בחיי הילד או הילדה הוא חלל שניתן בקושי למלא. דמות אם מחליפה, גם אם היא לא יהודיה, מתגלה כמשמעותית ביותר, אם הרעיפה על הילד שניתן ברשותה הרבה אהבה ותשומת לב וחיבה. אובדן האם - יביא ישישה בת שמונים -תשעים לידי דמעות, במיוחד לאחר שחוותה הורות וסבתאות בעצמה. לעתים, רק אז מרשה לעצמה יתומה לבכות על גודל הטרגדיה שחוותה בגיל הצעיר.
עד כמה אמהות בדור שלנו מפנימות ומבינות את גודל התפקיד שאנו ממלאות בחיי ילדינו? לפני ואחרי פסח אני מקשיבה לשיחות נשים הטרודות בנושא התפקיד האימהי שלנו ומבינה ש"נפלנו" בדור מבולבל, תוהה בוהה. לא מספיק ברור לנו מה אנו אמורות לעשות, לא מספיק ברור לנו מה תפקידנו. תדיר מתחבטות בשאלת סדרי עדיפויות: כמה לתת, עד איזה גבול ובאיזה מחיר.
אין לי זמן לדייטים, אני צריך לבשל
בחור ישיבה בן שלושים פלוס שהצעתי לו לאחרונה שידוך, לא הצליח למצוא זמן מתאים לפגישה עם הבחורה שאת מספר הטלפון שלה קבל בזמן פסח. היא הציעה להיפגש ביום שישי - "אבל ביום שישי אין לי זמן"- אמר לי הבחור. "למה אין לך זמן?", שאלתי בסקרנות - והוא השיב: "כי אני צריך לבשל".
בחשבון הפשוט שלי, ביום שישי של שעון קיץ, אמור להיות לבחור מספיק זמן גם לדייט לאחר שיסיים עם בישוליו. אבל במחשבה שנייה הבנתי, שבעוד אנו, הנשים הנשואות, מתחבטות בשאלות הרות גורל של סדרי עדיפויות עם לוח הזמנים שלנו, לחברת הפנויים-פנויות הנושא עוד יותר מסובך.
יש קושי לאנשים שהתרגלו לחיות לבד לפנות מקום בלוח זמנים שלהם לפרויקט חדש - גם אם הוא חשוב להם מאד, כמו דייטים. הייתה רשומה אצלי פעם בחורה שאמרה לי- שלא יתקשרו אלי בלילה כזה או אחר, כי אז אני צופה באיזו סדרה או סרט בטלוויזיה. ב"ה, הבחורה הזו כבר נשואה באושר. בזמנו חשבתי שזו גישה הזויה. היום אני מבינה שפנויים-פנויות עשויים להיכנס ללחץ רק מעצם המחשבה שמישהו חדש ייכנס לתמונת חייהם, וזה לא משנה אם מדובר בבחור או בבחורה. הבחורות גם הן טרודות ועסוקות בכל מיני חוגים ושעורים והן לפעמים עושות חשבון על מה כדאי להן לוותר, גם אם זה נראה בעינינו הזוי לחלוטין.
בקיצור, כדי שאדם שהתרגל להיות לבד ייכנס לקשר זוגי, עליו לפנות לעצמו זמן. קודם כל בראש, בתודעה, ולאחר מכן, לסדר לעצמו מקום פנוי בלוח. לאחרונה ידידה טובה שלי ארסה בת בוגרת. ידידה זו שלי עזבה לא מזמן מקום עבודה שהטיל עליה עומס רגשי רב וגזל את זמנה. בדיוק בזמן בו פרשה ממקום עבודתה, התארסה בתה! זאת אומרת, גם כדי שילדינו יכנסו לפרק חדש בחייהם - עלינו לפנות לעצמנו זמן.
הרשימה לא מסתיימת לעולם, ואנו נמצא את עצמנו תדיר בשאלה הנצחית - מה אני אמורה לעשות? כמה לשמור על הנכדים, כמה לבשל וכמה לתת זמן לעצמי. בינינו, מה זה העצמי הזה הלא מוגדר? עוד לא הבנתי. יום יבוא ואבין, ובינתיים, לאלוקים פתרונים.