כולם שייכים לקטגוריה של 'מאכלות אסורים'. אפשר לגשת לנושא גם בדרך חיובית - לבדוק מה המכנה המשותף ליונה, כבשה וקרפיון. מה המכנה המשותף לחגב וג'ירפה.
התשובה מתקבלת כשבוחנים את סימני הטהרה: מעלה גירה, מפריס פרסה ושוסע שסע. אלו מאפיינים של חיות צמחוניות. גם רשימות הציפורים והחרקים מעידות על כך שהמכנה המשותף של כל החיות הכשרות החל מחגב וכלה בג'ירפה כולם צמחוניים מובהקים.
תשאלו - מדוע הגמל, השפן והארנבת אסורים באכילה, הרי גם הם יצורים צמחוניים? את התשובה יתן לנו החזיר. לחזיר יש שני סימנים של טהרה, הרגליים שלו 'טהורות': מפריס פרסה ושוסע שסע. אבל החזיר איננו צמחוני, הוא אוכל בשר, אפילו טורף כשמזדמן לו...
התורה רוצה להיות בטוחה שלא נאכל אלא רק בעלי חיים צמחוניים (כך גם דגים וחרקים) לכן היא דורשת קטגוריות מלאות - גם אם משום כך יהיו כמה בעלי חיים צמחונים שלא נאכל אותם, כמו הארנבת והגמל.
כאן עולה שאלת המפתח: מדוע לאכול רק יצורים צמחוניים? התשובה לכך כתובה במקום אחר (ויקרא פרק יז, י - יא): "ואיש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יאכל כל דם ונתתי פני בנפש האכלת את הדם והכרתי אתה מקרב עמה. כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשתיכם כי הדם הוא בנפש יכפר." התורה רואה בחומרה רבה מאוד אכילת דם. מכאן מסקנה לענייננו: כפי שנאסר לאכול דם באופן ישיר, מונעת התורה מאתנו לאכול דם גם באופן עקיף: לא נאכל דם ולא נאכל יצור שניזון מדם. הזאב טרף טלה, דם נפשו של הטלה מצוי בבשרו של הזאב - לכן אנחנו לא נאכל בשר זאב. הכריש טרף ברווז, דמו של הברווז מצוי בבשר הכריש - לכן אנחנו לא נאכל כריש. מטעמים אלו לא נאכל גם זבובים ויתושים מפני שהם ניזונים מדם של בעלי חיים.
החגבים הם צמחונים, כך הדגים בעלי סנפיר וקשקשת אינם טורפים חיות, גם היונים והתרנגולות, כך הכבשים והפרות - בשרם של אלו טהור מכל דם, לכן הוא ראוי לאכילת אדם.
עתה עלינו לברר: מדוע אכילת דם כל כך חמורה?
התורה מנמקת את המעמד המיוחד של הדם (שם; יד): "כי נפש כל בשר, דמו בנפשו הוא, ואמר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא, כל אכליו יכרת". הרעיון ש-'הנפש היא בדם' מסביר את מצוות השחיטה - זו הדרך היחידה להוציא את הנפש (דם הנפש) כך שלא תשאר בתוך בשר הבהמה השחוטה - רק כך מותר לאכול את הבשר (במקדש הדם הזה - 'דם הנפש' הוא שעולה למזבח).
המעמד המיוחד של הדם כביטוי ל-'נפש החיים' מתבטא בכינוי של התורה את מעשי הרצח כ-'שפיכות דמים': "קול דמי אחיך צעקים אלי מן האדמה". "שפך דם האדם באדם דמו ישפך".
"כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה, כי אם בדם שפכו".
מדוע הנפש דווקא בדם, הרי הדם איננו איבר (הנטיה השכיחה לראות את החיים במוח או בלב)? הדם איננו איבר שיש לו מקום מוגדר - אבל הוא היחיד שמחבר ומאחד את כל האיברים: החמצן שבא מהריאות, מגיע אל האיברים האחרים דרך הדם. המזון עובר מהמעיים ומהכבד דרך הדם. הכליות מסננות את הרעלים מהגוף בזכות הדם שעובר בהן, הורמונים שמופרשים בבלוטות שונות משפיעים על כל הגוף באמצעות הדם. הדם אינו איבר מסוים מפני שהוא משתף את כלל האיברים. הדם מבטא את השלמות הכוללת של הגוף כאיברים מאוחדים בגוף אחד. הדם הוא הנפש מפני שהוא השלמות שנוצרת מאיחוד וחיבור כל האיברים, זוהי 'נפש החיים' של היצור החי.
פתחנו במאכלות אסורים ואנו מסיימים בהבנה שחיים זו 'קומה' שנוצרת כאשר יש חיבור ואיחוד שמקיף את כלל האיברים ומשתף את כל מרכיביו. "חיים" זו הסינרגיה של כל אברי הגוף.
בפרשתנו רואים שהמקדש הוא מקום שמאחד ומשתף את כל חלקי העם. במיוחד בזמן הרגל - כאשר כולם עולים אל "המקום אשר יבחר ד'" ושמחים שם לפני ד'. כך מצטרפים יחד המושגים: 'חיים' ו-'קדושה': במקום הקדוש באים לידי ביטוי חיים של אומה מאוחדת. חיים כאלה אנחנו צריכים להביא לכל המעגלים בהם אנחנו פועלים. זוהי שאיפה לשלמות העולה מתוך יחד מאוחד. שאיפה כלפי משפחה, חברים בלימודים, בעבודה ובקהילה. זה צריך להיות עקרון שמקיים אומה ועולם, התאחדות כל הפרטים ליחד מאוחד ב-'נפש חיים' של העם והעולם.