יש הטוענים שההתמודדות עם יצר המין היא הניסיון העיקרי של עם ישראל בדורנו. לאור כישלונותיהם של רבנים ידועים בתחום זה, העולים שוב לכותרות, ולא כל שכן של האדם מהשורה, ניתן בהחלט להשתכנע שיש משהו בדברים. חומר אינסופי כבר נכתב ונאמר סביב הנושא, אבל ישנה נקודה אחת שלדעתי מהותית במיוחד לדורנו, ודורשת תשומת לב מיוחדת.
יצרים, תאוות, תשוקות ורצונות, תמיד היו. השכל האנושי והרובד המודע שבו, הם ציפוי קרח דק מעל אוקיינוס אפל וסוער של דחפים ויצרים. אלא שעל פי רוב היה מודע האדם, ובפרט האדם הדתי, לסכנה שבמעמקים אלה, ויצר חומות וסכרים שתפקידם להגביל ולווסת אותם, כדי שלא יתפרצו אל פני השטח. על הגבול הזה התנהל המאבק בין התבונה והיצר, בין הקדושה לבהמיות. לפעמים היו ניצחונות, לפעמים כישלונות, אבל ברור היה לכולם שזהו מאבק לחיים ולמוות על דמותו של האדם (פסיפיק רים, אם תרצו). ובחזית הלחימה ניצבה הדת, שהציבה גדרות ברורים בנושא, שדגל אדום של חטא מתנופף מעליהם.
עם הזמן, הלכו החומות והסכרים ונשחקו. מוסכמות שבעבר נחשבו למובנות מאליהן, הושלכו מאחור בזלזול כשרידים מאובנים מימי הביניים. די לראות מודעה שפרסמה עיריית תל-אביב (!) לפני כשמונים שנה בלבד, בה היא יוצאת נגד הנוהג הליברלי החדש והפסול, להסתובב ברחובות העיר עם בגדי ים - כדי לראות אלו שינויים התחוללו בתחומים אלה תוך זמן קצר. הליברליזם הפך את עצמו לדת היחידה, ומצוותו היחידה היא "עשה כרצונך". אותם תשוקות ויצרים שהאנושות ניסתה לווסת, הסתערו על פני החומות שנפרצו, ותפסו את מקומם במרכז השלטון של האדם. כל זמן שהם נמנעים מפגיעה פיזית ברורה באדם אחר, איש אינו מונע מהם לעשות כרצונם, להוריד את האדם על גחונו, ולהפוך אותו לעבד נרצע לכל דחף וגירוי עצבי. זהו החופש המהולל של הליברליזם, שמשום מה הבטחות האושר שלו מבוששות להגיע, כמו אותו גזר המתנופף ללא הרף לפני חוטמו של החמור, תמיד מחוץ להישג ידו.
ומה קורה עם הדת? חומותיה של זו עדיין עומדות על תילן, אלא שמחתרת החלה להיחפר תחתיהן. רעיונות על חופש הפרט ומימוש עצמי החלו לחלחל אל תוך בית המדרש, כשהם מתלבשים במסווה של "צלם אלוקים שבאדם", "קידוש החומר" וכיוצא בזה. מושגים כמו איסור, חטא ועבירה, מוצאים את עצמם תחת אש צולבת - כי מי הוא זה אשר יעז לומר לאדם, שאסור לו לממש את מאווייו הפנימיים? מי יעז לטעון, שכל המלים היפות על "שורש הנשמה הפנימי", "אהבת אמת" ו"צורך קיומי עמוק", אינם אלא כיסוייו של הנחש הוותיק, הלוא הוא יצר הרע? הרי בדורנו, כידוע לכל, כבר התבטל לגמרי יצר הרע, וכל דחף שמתעורר באדם הוא קדוש וטהור ואסור לעמוד בדרכו. אנחנו הרי לא נזירים נוצרים, אנחנו מקדשים את החומר והחיים, או במלים אחרות עושים מה שבא לנו ומרגישים קדושים עם זה. חזונו של רוברט היינליין בספר "גר בארץ נכריה", הולך ומתממש. אני הוא האלוהים, ואתה הוא האלוהים, ואת היא האלוהים, ואין כל חטא ועבירה בעולם, אלא רק "אהבה" חסרת מעצורים. תגרקו את זה טוב טוב.
לנוכח הסחף המחלחל הזה, בו אפילו שליחת הודעות SMS בשבת הופכת ל"צורך קיומי" הדוחה מפניו את ההלכה, מן הראוי לאזן את הכף לכיוון השני. פחות לעסוק בקידוש, ויותר בהבדלה. לקדש את עצמנו במותר לנו, ולהתנזר מדברים מסוימים גם בלי חובה או איסור מפורשים - פשוט כדי להתרגל להכניע את יצרנו, ולא להיות עבד נרצע שלו. לא לחטט אחרי היתרים לפרצת גדרי ההלכה במסווה של "סתרי תורה", או של "רוח התקופה", ולא להיתלות בפסקאות אזוטריות של מי השילוח או הרב קוק, כאילו הן מכשירות כל תועבה, אם רק תחשוק בה מספיק חזק כדי לראות אותה כ"עומק נשמתך הפנימית".
יש הלכה בעולם, יש אסור ומותר, יש חטא ועבירה. ולפעמים צריך האדם לבטל את רצונו לפני רצונו של בורא העולם. ותאמינו או לא - בסופו של דבר זה יעשה טוב יותר לכולנו.