התאונה הנוראה אמש איננה יחודית לעולם החרדי או הדתי. לצערנו הרב, בנגע שפיכות הדמים הזה של תאונות דרכים יש אחדות מופלאה של עם ישראל. כולנו,או ליתר דיוק חלק גדול מאתנו, הופכים לרוצחים בפוטנציה עם עלייתנו לכביש.
אני משתמש במונח רוצחים - בגלל שכך הגדירה התורה את הרוצח בשוגג. חז"ל ידעו כמובן שלא דומה רוצח במזיד לרוצח בשוגג, אבל, בניגוד אלינו המכבסים את הרצח הזה במינוח המקל "הריגה", האמירה בתורה היא שגם בשוגג גמור (שלא לומר בשוגג הקרוב למזיד - המצב במרבית התאונות של ימינו בהם יש יסוד רשלני פושע מובהק של עבירה על חוקי תנועה) מדובר ברצח.
אלא , שכאן עולה שאלה - כיצד, דווקא כאן, החברה הדתית והחרדית איננה חשה צורך להתבדל מעל העדה החילונית. כשמדובר בערבוב ר"ל של בנות ממגזרים שונים (ולו יצוייר שכל החילוק אינו עדתי אלא רמה דתית) יוצאת כל החברה החרדית למלחמת קודש של קידוש השם! מסירות נפש נפלאה לעמוד למול הצורר הבג"צי. כך גם בחברה הדתית, כשמדובר על החרבת ישוב בארץ ישראל, נמצא התגייסות מרשימה ומעוררת התפעלות.
אבל משום מה כשמגיעים למצווה "שולית" כמו פיקוח נפש, כאן נדמו קולות התותחים של ההפגנות והפשקווילים וכל שאר מכשירי המלחמה.
ואני שואל: האם שכחנו כי אחד הציוויים הראשונים בתורה הוא איסור שפיכות הדמים. האם שכחנו ש"זכותנו על הארץ" קשורה קשר בל יתנתק עם הפסוקים המזעזעים: "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכו"?!
לא, אינני קורא לגזור עונש מוות על הרוצחים. אבל האם אנחנו, באמת, רואים בהם פשעים דתיים?
למשל: אני מבין שברוב הקהילות לא מעלים לתורה הומוסקסואליים. האם אנשים שהרגו או פצעו בתאונות עולים לתורה? האם מישהו חשב לגזור עליהם נידוי וחרם?
מה דעתכם שבצד חומרות מופרכות בכשרות. נחמיר על עצמנו גם בנהיגה. הסברה אומרת שאם חוק המדינה מתיר לנסוע במהירות 90 למשל הרי שיהודי ירא שמיים ומחמיר צריך אולי להוריד ממהירות זו ולא לעבור למשל על מהירות 80?
או למשל - שנחמיר על עצמנו שלא נצא לעקיפה, לא רק במותר לנו (קו מקווקו) אלא גם בכל מקרה שמי שנוהג לפנינו איננו נוסע באופן איטי במיוחד? ואז לא ננסה להרוויח עוד 5 קמ"ש לנסיעתנו ונגיע באיחור "נוראי" של 5 דקות לאחר שעת נסיעה.
אתם בטח נדים בראשכם, וחושבים אילו מחשבות מופרכות עולות בראשי? אבל מדוע אני שואל? האם את השם אנו עובדים? או שמא רק את החומרות המבדלות אותנו מאחינו? האם יתכן שכל העבודה הזאת לנו היא חלילה עבודת עצמנו?