לפני ארבע שנים, בי"ט באב תשס"ו, נפל רס"ן בניה ריין ז"ל, באחד מימיה האחרונים של מלחמת לבנון השנייה. בפרוץ אותה מלחמה מצא בניה את עצמו בלא משימה קרבית, שכן הוא בדיוק סיים את תפקידו כמ"פ טירונים בחיל השריון, ועמד לפני תפקיד פיקודי אחר. אולם בניה התעקש, וכך קיבל פיקוד על כוח של שני טנקים וכלים נוספים, שנועד לבצע פעולות אספקה וחילוץ. הכוח, שנודע בשמו כוח בניה, ביצע בגבורה את משימתו והציל את חייהם של חיילים רבים. בניה זכה לאחר מותו בצל"ש, ובין היתר נכתב בנימוקים לקבלת הצל"ש, שבניה "הפגין במעשיו רוח לחימה, יוזמה, מנהיגות יוצאת דופן וחירוף נפש".
את בניה ז"ל הכרתי כנער, עת הצטלבו דרכינו בשעה שהתחיל את לימודיו בישיבה התיכונית נתיב מאיר בירושלים בשנת תשנ"ד, והוא הגיע לכיתתי, בשעה שהייתי אז ר"מ בישיבה. מן הרגע הראשון בלטה דמותו של בניה באופן מיוחד: ערכי ומוכשר, יפה תואר עם חיוך שובה לב, שילוב מיוחד של עשייה ואכפתיות בכל תחום עם צניעות וענווה. עם השנים התעצבו תכונות אלו של בניה, והוא עשה חיל בכל מעשיו: חניך מצטיין בקורס קציני שריון, מצטיין הדיקן במסגרת לימודיו לתואר ראשון באקדמיה הצבאית, ואף קיבל את התואר מ"פ מצטיין בפיקודו על פלוגת טירונים בשריון. מעל לכול, הצטיינותו של בניה הייתה בדבקותו בעולם הערכים שבו האמין ושעליו גדל בבית הוריו בקרני שומרון.
אשתקד הוציאה לאור משפחתו ספר קצר, המתאר את יומן המסע של בניה לפולין, שאותו כתב לפני עשר שנים, בהיותו צוער בקורס קצינים. מסע זה האיר, דרך יומנו של בניה, נקודות שונות בתעצומות נפשו, אך גם הוליד אחריו מסע מופלא נוסף לפולין, הפעם על ידי אמו של בניה, חגית, במסגרת משלחת עדים במדים, שאף הוא מתואר בספר. בניה תיאר ביומנו, בצד תיאורים אובייקטיביים של המקומות שאליהם הגיע, גם את תחושותיו האישיות כצוער המגיע אל "בית הקברות של העם היהודי". נקודת המבט של בניה הייתה האמונה שדווקא מתוך המוות הנורא בסופו של דבר צמחו חיים חדשים, המחייבים הסתכלות שונה: "אני יודע שהמוות הזה הוליד חיים", כתב בניה, והוסיף: "החיים האלו הקנו לי את הזכות להיות יהודי חופשי בארץ ישראל. החיים האלו הקנו לי את הזכות להיות חייל בארץ ישראל. החיים האלו הקנו לי את הזכות לייצג כחייל יהודי מארץ ישראל את כל אלה שהיו ואינם. החיים הללו תובעים ודורשים. מה בדיוק? קשה לי להגדיר, ועל זה אני עדיין חושב. אך ברור לי שהדרישות הן כבירות ומחייבות, ומי ייתן ויהיה בי, בנו, הכוח לעמוד בהן". כשעמד מול אבני המצבות בטרבלינקה תיאר בניה את תחושותיו, שהאבנים הללו משדרות: "אתם החיילים מהצבא, אתם התשובה לשואה", וחתם: "כן, הייתי בטרבלינקה. וטרבלינקה תהיה אתי". ואכן, אין ספק שטרבלינקה, אושוויץ ובכלל, תודעת השליחות של יהודי אחר השואה, ליוו את בניה בכל מעשי הגבורה שהוא עשה, עד לרגע האחרון בחייו.
כששבה חגית, אמו של בניה, לטרבלניקה, עם אותה מדריכה שהדריכה את בניה שמונה שנים קודם לכן, סיפרה המדריכה שבניה ביקש ממנה להשמיע שם את השיר "קחי אותי איתך" של חוה אלברשטיין, ואף ביקש ממנה, שבכל פעם שהיא תבוא לשם עם חיילים, תשמיע את השיר. סביר להניח, שבניה התחבר באופן מיוחד לפזמון של אותו שיר: "בכל פרידה יש מוות, לוחשת לעצמה האם; בכל פרידה ישנה לידה, צועק הילד החולם, ילד לא מביט לאחור, קדימה הוא צועק, קדימה, פוחד שיהפוך לנציב של מלח, כמו אבא ואמא". תמצית המסר של בניה בביקורו בטרבלינקה היה המסר ש"בכל פרידה ישנה לידה", וגם מתוך המוות האינסופי יכולה לצמוח לידה חדשה.
ודווקא שם, מספרת חגית, היא הפנימה את המסר באופן מיוחד: "שם, על פסי הרכבת בטרבלינקה, ליד כל החיילים, אני חווה לידה מחדש, יולדת עצמיות חדשה, עצמיות שיכולה ומנסה לנווט את דרכה במעמקי הסבל, ובכל זאת להמשיך את החיים, להמשיך לחיות אותך אך לא איתך, להמשיך להעביר את המורשת שלך לחיילים, לאזרחים, לאיפה שאני יכולה". באופן טרגי, הלקח שהפיק בניה מזכרון השואה, הפך לכוח מניע לאמו לאחר נפילתו.
אביו של בניה, שמעון, היה בין תלמידיו הראשונים של הרב עמיטל זצ"ל בישיבת הר עציון. בספר מספרת חגית, שלפני שנתיים, בתשעה באב, התקשר אליה הרב עמיטל כשהוא נרגש עד דמעות, וסיפר לה שהוא קרא שוב ושוב את דבריו של בניה, המבטאים את תמצית המסר של השואה עבורו. הרב עמיטל, שהיה ניצול שואה בעצמו, ואיבד את הוריו ואת בני משפחתו במחנות ההשמדה, חי עם זיכרון השואה לאורך כל חייו, ונושא זה היה מן המרכזיים בעולמו הרוחני. סמל משפחתו של הרב הוא ענף צומח היוצא מתוך גזע כרות. והנה, הרב, המחנך והוגה הדעות הדגול, מצא דווקא בדברים של בן תלמידו, את המסר שאליו הוא התחבר, האמונה בהמשך החיים, גם כשעומדים מול מוות ואובדן.
"קחי אותי איתך" הוא שמו של יומן המסע של בניה ריין. אמו של בניה אכן לקחה איתה למסע את בניה ואת תעצומות הנפש שלו, וכך נוצר ספר מיוחד במינו, שיש בכוחו כדי להעניק עוצמה וכוח להתמודדות גם ברגעים קשים ביותר.