לא כולל שירות
כשיש כמה עלונים שמתייחסים באותה שבת לאותה שאלה, אפשר להבין שמדובר בשאלה הרת גורל, או לפחות בשאלה שיש לה השפעה ישירה על עתיד החברה הישראלית, ואולי גם על עתידו של העם היהודי כולו. השבת נדרשו שני עלונים נדרשו לשאלה הטורדת את מנוחתן של רבות מבנותינו הקדושות: האם להסתפק בשנה אחת של שירות לאומי, או להמשיך לשנה נוספת. "גילוי דעת" לא השאירו מקום לספק: הרב דב ליאור, במדורו "דעת תורה", פסק כי "עדיף שבנות לא יעשו שנתיים שירות לאומי אלא רק שנה אחת[...]צעירה המקימה בית בישראל תורמת הרבה יותר. אסור לנו לזלזל בתפקיד האימהות". ומדרשה? לפי דעת התורה, "נשים לא חייבות בלימוד תורה, הן חייבות להיות אימהות". ב"עולם קטן" נדרשה לשאלה צופית אליצור מהאגודה להתנדבות, שכתבה כי "זה מאוד סובייקטיבי ואישי, כל בת צריכה לעשות את החשבון לעצמה". מזל שיש מחלוקות...
שירות לציבור
ואם כבר שירות לאומי, ב"מצב הרוח", עלון הבית (היהודי), הוקדשו השבת שלוש כתבות לשירות הלאומי, פלוס פסקה בטור של עמיעד טאוב. הצלחת ח"כי הבית היהודי להכניס את תקציב השירות הלאומי לתקציב המדינה, לא זכתה להתייחסות באף אחד מן העלונים (למרות השפעתה על הציונות הדתית) מלבד "מצב הרוח", שחגגו את ההישג המרשים על פני עמוד שלם, כולל אזכורים של ניסן סלומיאנסקי (שלרגל המאורע אף כתב את דבר התורה בפתח העלון), אורלב ושאר החברה.
עמיעד טאוב כינה את ההישג "רגע היסטורי עבור הציונות הדתית", ממש כמו ייסוד "המזרחי", והביע תקווה שהישג זה יביא לבית היהודי עוד שלושה מנדטים בבחירות הבאות. טוב, זה לא מפתיע: טאוב, מפד"לניק ותיק וממולח, הוצב בבחירות האחרונות ברשימת הבית היהודי לכנסת ואף מתכנן להיכנס אליה ביום מן הימים, כך ששלושה מנדטים נוספים הם בטח לא אסון גדול מבחינתו. אבל זה לא הכל: בעמוד אחר הופיעו שתי ידיעות נוספות על השירות הלאומי: אחת על הצעת החוק של השר הרשקוביץ להעלות את גיל השירות הלאומי ל-25, והשנייה על הצטרפות 13,000 מתנדבי השירות הלאומי למאגר מח העצם של "עזר מציון", סיבה למסיבה לכל הדעות. האם פרץ הידיעות על השירות הלאומי ב"מצב הרוח" קשור לעובדה שמנכ"ל מנהלת השירות הלאומי החדש, שר-שלום גרבי, היה עד לא מזמן מזכ"ל המפד"ל וסחבקם של רבים מכותבי העלון? מה אם גרבי היה מתמנה למנהל סניף בנק, הייתם מדווחים על הנעשה בבנק? קצת שקוף כל העסק הזה.
מה רבנו היה אומר על זה
מאז הפיצול הכואב בין "באהבה ובאמונה" ובין פרסומי ישראל, פיצול שהביא לעולם את "גילוי דעת", נשמעו פה ושם רינונים על כך שהסיבה היחידה שפרסומי ישראל ייסדו את "גילוי דעת" הייתה כדי ליצור מקום לפרסם את לקוחותיהם. לא הפצת תורה, לא רצון להשפיע, פשוט מקום לשים פרסומות. כל ניסיונותיי ללמד זכות על "גילוי דעת" מחווירים בשבועות האחרונים, בעיקר בעקבות פינה בעלון שנקראת "דעת רבנו", ובה בכל שבוע מביא הרב חיים שטיינר סיפורים על הרב צבי יהודה. אולם, הסיפורים שמביא הרב שטיינר בשבועות האחרונים הם בעיקר מתוך ספרו החדש של שמחה רז על רבנו, "משמיע ישועה". הרב שטיינר (אני כבר בספק אם הוא באמת כותב את הפינה) ממש עושה העתק-הדבק מתוך הספר, שמשרד הפרסום שמקדם אותו הוא - ניחשתם נכון - פרסומי ישראל. לא זו בלבד, אלא שממש מתחת לפינה הפלגיאטית מופיעה פרסומת ל... טוב, כבר הבנתם. חברים, זה ממש מתחיל להיות מסריח: שבוע אחרי שבוע אתם מפרסמים מדור ובו סיפורים הלקוחים מתוך ספר חדש שאתם מפרסמים, ועוד באותו עמוד? אין בושה?
ט"ו באב הגיע
כמה עלונים התייחסו לחג האהבה העברי, ט"ו באב, שיחול השבוע? מעט מאוד. ב"בראש יהודי" כתבו העורך עמית שולמן (מזל"ט להולדת הבן) והרב יובל פרוינד על האהבה על פי היהדות מול האהבה בתרבות המערבית וכן הלאה וכן הלאה. ב"מעייני הישועה" חגגו את ט"ו באב בסימן "רווקות, אל ייאוש!": הרבנית ימימה מזרחי כתבה טור מעודד לרווקות הנואשות, ורות עזריה ראיינה שלוש נשים שהתחתנו מאוחר ושיתפו בחוויות מרתקות משנות רווקותן. "השבת" של צהר ניצלו את התאריך כדי לפרוס בפני הציבור את מיזמי הנישואין של הארגון, כאשר כל טור נכתב על ידי נציגה של אחד מן הפרוייקטים של הארגון.
אם כבר הזכרנו את "השבת": בשבת שעברה, בסקירת העלונים שלא התייחסו לפטירתו של הרב עמיטל, לא הזכרתי את "השבת", מכיוון שגם לפטירתו של הרב אליהו התייחסו בעלון שבוע לאחר מכן, בגיליון מיוחד לזכרו. אז חיכיתי שבוע, בציפייה לקרוא השבת מאמר אחד לפחות שעוסק בדמותו של הרב עמיטל, אך לא מצאתי מאומה. עצוב מאוד שארגון רבנים, שרבים ממייסדיו, שותפיו ופעיליו הם תלמידי הרב עמיטל שינקו מתורתו (שאולי אף הביאה חלק מהם לייסד את צהר) - שוכחים את רבם (ומתביישים בו?), ולא מעלים על דעתם לייחד מילה לזכרו. חבל.
למה לא למחזר
לפחות שני מיליון. זו כנראה כמות העלונים שמודפסת בישראל בכל שבוע. ביום שישי האחרון פורסמה ב"הארץ" היוזמה החדשה של הארגון "ירוק עכשיו": חלוקת "תו ירוק" לעלונים שמבחינה הלכתית אפשר למחזר אותם, כלומר, כאלה שאין בהם פסוקים שלמים או את השם המפורש ("העלונים זכו לניתוח מלומד במאמרים אקדמיים, ומדי שבוע מופיע באתר האינטרנט כיפה המדור מעלעלים, שבו מתפרסמת ביקורת עלונים שבועית", כתבו ב"הארץ". כבוד!)
העלונים עם התו הירוק: עלון-אמצע כמו "עולם קטן", עלונים שמרנים כמו "באהבה ובאמונה" ו"יש"ע שלנו", ועלונים ליברלים כמו "השבת", "עת לדרוש" (של נאמני תורה ועבודה) ו"שבת שלום" (של עוז ושלום-נתיבות שלום). סך הכל קשת די רחבה, אבל בהתחשב בעובדה שישנם לפחות עוד עשרה עלונים ללא תו ירוק, כלומר, כאלה שאי אפשר למחזר אותם אלא חייבים לגנוז אותם, זו רשימה קצרה ומאכזבת. למה זה המצב? מדוע לא לקבל תו ירוק ולאפשר את מיחזור העלונים? מה יכול להיות רע ביוזמה הזאת? המדור קורא לעלונים שעוד אין להם תו ירוק לפנות לארגון "ירוק עכשיו", לקבל תו ולסייע בשמירה על איכות הסביבה. לא בגלל הטרנד, לא בגלל שזו יוזמה "שמאלנית" (היא לא; "ירוק עכשיו" זה לא "שלום עכשיו"), ולא כדי למצוא חן בעיני הגויים, אלא פשוט כי ככה צריך לעשות, כי זה העולם שלנו, ואנחנו צריכים לשמור עליו.