בדרך חזרה מהלווייתו של הרב עמיטל, שאל אותי ידידי הרב אפרים זיק: נו, הדרשה לליל שבת כבר מוכנה? בוודאי, השבתי לו, מוכנה כבר מאתמול. לאחר מכן חשבתי על התשובה הזו, והתביישתי בעצמי. מה היה הרב עמיטל אומר לוּ היה שומע אותי? איך אני יכול להגיד היום את הדרשה שהכנתי אתמול? הרי קרה משהו מאז אתמול; הרב עמיטל נפטר. איך יכול להיות שהמאורע הזה לא ישתקף בדרשה שלי?! כשהגעתי הביתה, הכנתי דרשה חדשה.


כי כך היה הרב עמיטל: תמיד מתחדש, תמיד רענן, לעולם לא קופא על שמריו. גם לעת זקנה, היה בו משהו צעיר ונערי: "כי נער ישראל ואוהבהו". פעם אמר לנו שאחרי אלפי שיחות שהעביר לפני תלמידי הישיבה, עדיין הוא נרגש לפני כל שיחה או שיעור שהוא מעביר. כשאפסיק להתרגש, אמר לנו, אפסיק גם להעביר שיחות.


גם כשהיה חוזר על דרשות שכבר שמענו זה מכבר, היה אומר אותן מתוך עמדתו הרוחנית החיה, ברגע זה ממש. לכן גם לא היסס להביע עמדות שונות ואף סותרות בזמנים שונים. הוא שינה את עמדותיו הפוליטיות, ואף את עמדותיו הרוחניות. כי בכל יום בחן מחדש את עמידתו הרוחנית לנוכח הקב"ה. גם תלמידיו הגדולים שונים מאוד זה מזה, ושונים גם ממנו. מה משותף לרב בקשי-דורון, לרב בלומנצוייג ולרב מדן? רק זה: שכולם תלמידיו האוהבים של הרב עמיטל, וכולם קיימו את בקשתו: אל תהיו לי עמיטלים קטנים.


דגל בכנות ובפשטות
הרב עמיטל היה נוהג לצטט את דברי חז"ל: "רשע - בחייו חשוב כמת, מפני מה, כשרואה חמה זורחת - ואינו מברך ברוך יוצר המאורות, שוקעת - אינו מברך מעריב ערבים, אוכל ושותה - אינו מברך; אבל הצדיקים מברכים על כל דבר ודבר" (תנחומא וזאת הברכה). הרב עמיטל היה אומר: הרשעים הם קפואים, לא משתנים, לא מגיבים לַעולם. הצדיקים הם רגישים מבחינה רוחנית, הם מגיבים לחמה הזורחת והשוקעת, הם חיים ותוססים, הם משתנים בכל עת. וכך נהג הוא.


הרב עמיטל דגל בכנות ובפשטות. הוא היה אוהב לשיר, בדבקות פשוטה ומרוממת: "וטהר לבנו לעובדך באמת", והדגיש את המילה האחרונה. לא היו לו פוזות של ראש ישיבה חשוב. פעם נולדה לאחד מתלמידי הישיבה בת שלישית. לרגל המאורע הוא ערך קידוש חגיגי בשבת. במהלך הקידוש, ביקשו מהרב עמיטל לברך את התינוקת. הוא אמר: יהי רצון שתהיה חמודה כמו האחיות שלה. אֵם התינוקת השתוממה: את הברכה הזו גם אני הייתי יכולה להגיד; בשביל זה לא צריך ראש ישיבה. אבל כזה בדיוק היה הרב עמיטל. היו בו אנושיות, פשטות ותמימות; אך אלו היו אנושיות מלאת עוצמה, פשטות מחוכמת ותמימות מפוכחת.


כל מי שבא עמו במגע התרשם מיד מהחום האנושי ששפע ממנו. הרב עמיטל היה בוחן אותך במבטו החודר ומחייך את חיוכו החכם; ואתה ידעת שהוא מבין אותך ואת אשר על לבך, שכל צפונותיך גלויות לפניו, ושעם זאת הוא שופט אותך בנדיבות ובאהבה. הוא לא היסס גם להביע ביקורת ולהוכיח, אך תמיד עשה זאת בכנות גמורה וגם באהבה גלויה.


לא ידענו להקשיב
הרב עמיטל היה בן בית בעולמות רבים. הוא גדל בעולם החרדי של מזרח אירופה, ניצל מאימי השואה, לחם במלחמת השחרור והיה מהוגי רעיון ההסדר. הוא היה שמרן מאוד וגם פתוח מאוד, מחובר בטבורו לעולם החרדי וגם מקשיב באוזניים כרויות לכל חידושי המודרנה. הוא היה איש עם שכל חד ולב חם, היגיון חותך ורגש מתפרץ. כמה כאלו יש לנו? היה לנו אחד כזה, ולא ידענו להקשיב לו.

בנקודה הזו אני סבור שהחברה הדתית-לאומית צריכה לעשות חשבון נפש. הרב עמיטל נדחה מהשורה הראשונה של ההנהגה הרוחנית שלנו, רק בגלל עמדותיו הפוליטיות. הרי איש לא יכול להעליל על הרב עמיטל שהייתה חסרה בו אהבת ארץ ישראל. הוא הרי הקים את הישיבה הראשונה בשטחי יהודה ושומרון המשוחררים. אלא שלדעתו כדי להגן על העם והמדינה, היה עלינו להתפשר על חלקים מהארץ. אפשר לא להסכים עם עמדתו הפוליטית ועדיין להתבשם מעוצמתו הרוחנית. מעולם לא שוחחתי עמו על כך שאינני מסכים לדעותיו הפוליטיות; לאיש משנינו זה לא היה נראה חשוב.

איך ייתכן שרבים, המקבלים בהתלהבות כל רב חרדי ימני, דחו בתקיפות כזו רב ציוני שהוא במקרה שמאלני? בעיניי, זהו סימפטום של בעיה רוחנית עמוקה. לדעת הרב עמיטל, הוויכוח בינו לבין אנשי הימין כמוהו כוויכוח בין שני רופאים, מהי הדרך העדיפה לטפל בחולה. אחד ימליץ על ניתוח, והשני יגיד: עדיף לחכות. ועדיין, שני הרופאים ינהגו כבוד זה בזה, שהרי שניהם שותפים לאותה מסכת ערכים, ושניהם מחפשים את טובתו של החולה. אך לא כך נהגו ברב עמיטל. את דת ישראל הפכו ל"דת הימין", וכל מי שחולק על הטקטיקה המדינית-ביטחונית של מפלגות הימין, כביכול אין לו חלק ונחלה באלוקי ישראל.

הגישה הזו הפתיעה את הרב עמיטל, איכזבה אותו וגם הכאיבה לו. אך יותר משהפסיד הרב עמיטל, הפסדנו אנחנו. הרב עמיטל זצ"ל היה ענק רוחני ותורני, אדם בעל יושר רוחני נדיר ואינטואיציה חינוכית נדירה. לא הקשבנו לו בחייו. שמא נקשיב לו אחרי מותו.