הטיעון "הגנה מן הצדק" הוא אחד המרתקים והבעייתיים ביותר. מדובר במקרים בהם אין ספק כי האדם בו מדובר עבר עבירה, הוא אשם בה, והוא ראוי לעונש. אף על פי כן, אין מענישים אותו ואף אין מרשיעים אותו בשל עיקרון "ההגנה מן הצדק" - כיוון שאחרים לא הואשמו או לא הורשעו בעבירות אלה גם הוא יוצא בלוא כלום. ההצדקות לשימוש בכלל זה הן רבות, ובתוכן: מניעת סיכון כי הליך פלילי ישמש כלי ביד השלטון לחיסול מתנגדים בלבד; ההכרה כי קביעת הנורמות אינה נעשית על ידי החוקים בלבד, כי אם על ידי היחס אליהם המובע על ידי מערכת המשפט, ואם היא לא פעלה כלפי אחרים היא שידרה כי אין מדובר בנורמה פסולה או חריגה; עוול הזועק לשמיים בשל העובדה שאדם אחד נענש ורבים אחרים לא; הצורך באמון כלפי השלטונות וכלפי מערכת המשפט; וכדו. המעיין יראה כי מדובר בטיעון בעייתי מאוד, ובסיבת זיכוי שאינה טוענת כי האדם צדיק, אלא כי מערכת המשפט והתביעה חולה.
יש ב"הגנה מן הצדק" סוגיות אתיות סבוכות. מתוכן אני מבקש להדגיש אחת מהן, שהיא העיקרית בעיניי. פסק הדין של בית המשפט מעצים למעשה את ההכרה הרשמית בטיעון "כולם עושים את זה" כטיעון המצדיק עוול ופשע. מעתה והלאה לא מוטל על האדם להתייצב מול החברה, לקבוע נורמות אמת וצדק, ולהוביל מהלך של שינוי. הוא פטור מזה, כיוון שיוכל לטעון להגנת התנהגותו השלילית טיעון שעיקרו הנורמה החברתית: כולם מרמים את מס הכנסה, ועל כן אני ראוי להגנה כשתובעים אותי; כולם מוציאים שם רע ומלבינים פני אדם ברבים - ועל כן אני זכאי להגנה כשאני נוהג בנורמה זו. האתוס היסודי של האדם המתייצב כנגד הנורמות החברתיות הפגומות, מעצב את פני הציבור בדרך הראויה והנכונה - ספג בפסק הדין הזה מכה אנושה. לא זו בלבד, אלא שפסק הדין מעצים עוד יותר את הקביעה כי הדבר החשוב היחיד הוא המשפט, ובשעה שאדם זכאי על פי חוקי המשפט אפשר שהוא יהיה מועמד לראשות ממשלה. בדיוק בהקשר זה יש להזכיר את דברי חכמינו שקבעו שירושלים חרבה בין השאר בשל העובדה שהעמידו את המשפט כאמת המידה היחידה של החברה. מוסר ציבורי, אומץ לב אישי להתייצב מול המערכת, הימנעות משימוש בכוח השררה לקידום אינטרסים אישיים ופוליטיים וכדו - כל אלה הם חסרי משמעות בחברה הקובעת כי אמת המידה המשפטית היא הנושא היחיד העומד על הפרק.
ביום זה ראוי שייאמר כי אנו זקוקים לתיקון חברתי משמעותי בשני המישורים האלה. ראשון בהם הוא חידוש אתוס היחיד, המשנה את הנורמות הפסולות ולא מנצל אותן, והמתייצב מול המציאות ולא נכבש תחת ידיה. הקולות המוסריים האלה הם שקידמו את החברה לאורך הדורות כולם, והם דמויות המופת שלנו. בד בבד נחשף שוב המחיר הכבד שאנו משלמים על ה"משפטיזציה של החברה". "מלוא כל הארץ משפט" מתגלה גם כאחד הכלים המרדדים את היסודות המוסריים בחברתנו, והתחושה כי אם יוצאים זכאים במשפט ואין זה משנה מאיזו סיבה - היא אחת הסכנות הגדולות ביותר לחברה. דווקא היום צריך לומר לעצמנו כי "כולם עושים כך" אינה הצדקה אלא אתגר, אינה זכות אלא חובה.
המאמר המלא מתפרסם באתר ישיבת פתח תקוה