בואו נודה על האמת, "בר-מצווה" זה אירוע מביך, כמעט מיותר שהקדים את זמנו בכמה שנים טובות. הנער שלנו רק בן שלוש עשרה, עוטה שפמפם קטן, מצחיק, פצעונים ראשונים מביכים וקול דק ונעים שהתחלף באחת בקול סדוק, מחוספס, כמעט צפרדעי. הוא רק חושב שהוא בוגר אך למעשה הוא עוד מתלונן שנגעו לו בקלמר, שלקחו לו את הכסא, הוא דומע כילד קטן כשמבשרים לו שנענש או שחבר נתן לו צאפחה וכולם השתעשעו. יש לו צחקוקים מטופשים, הוא מתרגש משטויות ומגיב בחוסר בגרות משווע כשהמורה לביולוגיה מלמד על הפיזיולוגיה של גוף האדם. מעמדו החברתי מציף אותו בלי שום פרופורציה הגיונית, הוא מתבייש פתאום בהורים שלו, מרחיק אותם מחבריו, כמעט מתעלם ומתעמת איתם תכופות על זוטות ועניינים שוליים להפליא. הוא עדין קטן, קטן מדי בשביל להכיל את הבגרות שהקהילה המבוגרת מצפה ממנו כל כך.
אבא ואמא נערכים כבר חודשים לאירוע בר-המצווה, שקי ציפיות מתפקעים מעומסם. ההורים הזמינו אולם יוקרתי או שבת בבית מלון מכובד או שהפיקו אירוע משפחתי, מושקע, בחברת הקהילה המקומית. ההורים טרחו להביא לאירוע את הבוס מהעבודה וכמעט את כל צוות העובדים. הזמנות נשלחו, אחר כבוד, לחברים קרובים ורחוקים, לבני משפחה ובסוף הרשימה, כמעט בלית ברירה, בכדי לרצות את חתן השמחה, מאפשרים לו להשחיל, בקושי, מניין חברים ושולחים אותו להתמודדות חברתית מכאיבה בסינון המתסכל בין חברי השבט או הכיתה.
כותבים לו דרשה שרחוקה אלפיים אמה מהשפה שלו ומעולם המושגים המוכר בסביבתו, חונטים אותו בחליפה הזרה לגילו ומצפים שיתנהל לפי הקודים הרווחים בעולם המבוגרים, שילחץ יד בחמימות לבאי האירוע, שיתייחס יפה למוזמנים, שיפגין בטחון וחכמה ושירשים את כל המבוגרים נוטפי הביקורת.
מבקשים ממנו שירקד לצלילי המבוגרים ושישתדל, כמו בובה על חוט, להגיב למשיכות מלמעלה, אך הוא טרוד בדברים אחרים לגמרי, הוא קורץ שוב ושוב לחברים מהשולחן בפינה, מתעניין במלח והמלפפונים שהם דוחפים לכוסות המיץ ומהצחוקים שהם מריצים על המלצר המעונב. הוא רוקד בצורה מופרעת ומתפקע כשחבר מוזמן לברך ומספר בדיחה פנימית לא ברורה שמביכה את האורחים המחויטים.
במקרה הטוב הוא עובר את מבחן הקריאה וצולח את דקלום הדרשה, כמצופה, אך פעמים שהוא מגמגם, מתבלבל, או מתרגש יתר על המידה וההורים הגאים סופגים את מבטי האכזבה ואת גיצי הביקורת שרושף בהם הקהל המתייגע שטרח ובא לראות את העלם הנבוך חונך את כניסתו לעולם המבוגרים.
אין ספק שבגיל שלוש עשרה משהו רוחש באישיותו של הנער, קווי בגרות ראשוניים מתחילים לבצבץ והפיזיולוגיה המתעוותת מעידה בהחלט על שינויים פנימיים. אך הוא עוד רחוק מלהיקרא "מבוגר" במובנה הרחב של המילה. ועל כן אין זה הגון לתבוע ממנו להיות מי שאינו. אין זה נכון, לא חכם וגם לא חינוכי להעמיס על הנער הצעיר את עבותות עולם המושגים שלנו, המבוגרים, ולבקש מן הילד המשופם לעטות מסכות לא לו.
צריך להזיז את גיל ה"בר-מצווה" למועד מתאים יותר לדרישות הקיימות, אולי בגיל שש עשרה אולי שמונה עשרה, ובגילאים הללו לאתגר את הנער בחניכה בגרותית ראויה שתואמת את כליו המתפתחים.
אם אתם מחפשים, בכל זאת, סיבה למסיבה אנא על תעשו זאת על חשבון ילדכם הצעיר די לו בעול המצוות המתחייב ובמשימות קלושות שהוא יכול להם. תחסכו לו ולכם את המבוכה המעיקה ושמרו את האירוע המתבקש לתקופה בשלה יותר ומשמעותית. אל תדאגו הרי כדי להפטר באמת מ"עונשו" של זה גם כך תאלצו להמתין עוד כמה שנים.