הרב אליהו לא למד בישיבה ציונית דתית. ניתן אף לומר כי דמות בעלת אופי כזה עדיין לא יכולות הישיבות שלנו להצמיח מתוכן. הציבור שלנו טרם הוציא מתוכו דמויות ספרדיות דומת, בהן פשטות איננה סותרת עומק, רבנים שהמוצא הספרדי שלהם, ואהבתם הגדולה למורשת המזרח לא הכהו כלל על אהבה אמיתית לכל אשכנזי ומורשתו.
הציונות של הרב לא עברה דרך פילטרים של ישיבות ממלכתיות או אנטי ממלכתיות, היא נולדה יחד עם פיוטיו של ר אשר מזרחי. הרב שר "נגילה... בא זמן הגאולה", "בתי צאי מבית כלא", "אעברה נא ואראה אדמת קודש טבריה". שירים ש"הולכים טוב" עם ערק ומָחְיָיה. רק לאחרונה זכו פיוטים אלו, המעידים על השקפת עולם הכמהה לציון, לעלות על שולחן השבת הישיבתי. אומנם המנגינה של "מול אלי וגודלו" לקוחה משיר ערבי, אך דבר זה לא הפריע לפייטנים, שכיודע הסתכלו על התוך והפנימיות החשובים הרבה יותר.
העיסוק המרובה במזרח בלימוד פנימיות התורה חלחל לעומק הנשמות. לבתי הכנסת הספרדים יתקבל בברכה גם אדם המגיע עם חולצה אדומה וחזה פתוח. הוא יכובד לעלות לתורה בקריאה: "אתה יכול להיות חזן אצלנו". כי באמת, בלב, הוא יכול להיות חזן אצלנו.
רובד פשוט ועמוק זה חסר, ואפילו הוכחד במוסדותינו. בהיותי בישיבה תיכונית נאלצנו, חבריי הספרדים ואנוכי, להתפלח מהישיבה ביום כיפור כדי שנוכל להתפלל בנוסח ספרדי (ב"ה שלא נתפסנו רח"ל). בשנים הבאות בהם למדתי בישיבת הסדר, נשארתי בימים הנוראים בישיבה ונקרעתי בין נוסח התפילה המוכר והאהוב, לבין שאיפתו של כל בחור ישיבה - להתפלל במקום בו הוא עמל ולומד. הסגנון הליטאי שלט בישיבות הציונות הדתית, המודל היה לגדל בן תורה הלבוש בקפידה ולא בסגנון רחובי...
עברו שנים וב"ה תורת החסידות חדרה לישיבות, מנייני קרליבך העירו את התפילה, רעיונות מערבות השלג ברוסיה וחצרות החסידות בפולין מככבים בעלוני השבת, התקדמנו. דומני, שהגיע העת לומר בגלוי: אנו - עם ישראל כולו, זקוק גם לאוצרות המזרח. הצורך הזה כבר נראה בשטח בבירור, החל בבוגרי תיכונים המחפשים מסגרת, ועד לאברכים בכולל המרגישים ניכור למורשת התורנית של אבות אבותם.
כצעד ראשון, יש צורך להכיר את העושר המכוסה באבק. לא רק לשיר את הפיוטים אלא להתבונן בתוכן, להקשיב לזרימה הפשוטה הנובעת ומפכה בהם. עומדים אנו מול תורה שלמה שחסרה. מו"ר, הרב אליהו, אותו איבדנו בעונותינו היה נצר לאותה תורה מפוארת.
לא, איני שואף שיקומו ישיבות ספרדיות טהורות בהן יצטרכו התלמידים לבחור: "או שאתה כמונו או שאתה לא קיים" (כך אמר לי בעצב בחור ספרדי בשיעור י הלומד בישיבה חסידית, בה הוא נאלץ לקבור את מורשתו). השאיפה היא לישיבות המשלבות בטבעיות ואהבה את שני הסגנונות. אומנם כיום, מעט מאד ישיבות כאלו קיימות, אך הן מתחילות לצוץ ולפרוח ב"ה.