בחודשים האחרונים אנו נחשפים לחברה החרדית מזוויות שבדרך כלל איננו נחשפים אליהן. על אף היצר המרקד לפנינו כזוג, ומבקש למתוח ביקורת נוקבת על ההתנהגות החרדית ודרכה, אני מבקש להציע מבט אחר, מעט יותר רחב.
עיקר החידוש בחודשים האחרונים, אינו נושאי המאבק החרדי, אלא דווקא תשומת הלב לעצם קיומו של הציבור החרדי. אנו רגילים בבתי המדרש שלנו, במדיה המיגזרית, בשיח הציבורי, להתמקד ביחסינו עם העולם החילוני. חרתנו על דגלנו את ברית הגורל עם החברה החילונית. בנינו יחד מדינה יהודית ודמוקרטית.
אך ראה זה פלא, דווקא החברה הקרובה אלינו מבחינה רוחנית, החברה בה יראת שמיים והמחויבות להלכה היא בסיסה, דווקא חברה זו אינה ברת שיח עימנו, יותר משישים שנה. ואף יותר מכך - הבה נודה על האמת, רבים בינינו שונאים את הציבור החרדי בסתר ליבם וגם המאבקים שהוא מנהל אינם משותפים לנו.
כיצד אנו כל כך טובים בעריכת ימי עיון משותפים לחילוניים ולדתיים, בהתקרבות למסורתיים, בפתיחת צוהר מבורך ליהדות למי שאינו מכירה, אך בה בעת איננו מתייחסים כלל לחברה החרדית?
יהיה מי שיאמר - הם אינם מתחשבים בדעתנו, אינם רואים בנו בני תורה, אינם מעוניינים בקרבתנו. הם אשמים.
אך גם החברה החילונית אינה רואה בנו ציבור חילוני. גם היא אינה מעוניינת בקרבתנו לפעמים. האם בשל כך זנחנו את השיח המשותף עימה?
תהא הסיבה אשר תהא, המצב הנתון הוא שאין כלים של שיח בין הציבורים, וזו מציאות עגומה ומזיקה לכלל ישראל.
עתה, לאור המגמה הדמוגרפית בה יותר ממחצית כיתות א בישראל הן דתיות או חרדיות, והסטטיסטיקה המראה במובהק מגמה המביאה בכנפיה בעשרות השנים הקרובות רוב דתי-חרדי בכנסת ובקרב האזרחים, וכן לאור עובדת ריבוי העקרונות והיעדים המשותפים, עלינו להיות עם מספיק ענווה כדי להיות הראשונים מבין השניים, ולדרוש דו שיח בין שני הציבורים.
נודה על האמת - אנו מפונקים, ופלורליסטים חד-כיווניים. קל לנו ליצור שיח בלתי מחייב עם הציבור המנומס החילוני. הם אינם אלטרנטיבה ולכן קל לשוחח ולהרגיש נפלא. ודאי זהו דו שיח חשוב, ויש להמשיך בו, אך הוא הולך ונהיה השיח הפחות רלוונטי לשנים הבאות, עבור כלל ישראל.
ברית הגורל שלנו עם החילונים הניבה פריה, ועוד תניב בע"ה. גורל אחד לנו, גם אם ייעודנו שונה בתכלית. דו-השיח החדש עם החברה החרדית לא יבוא על חשבון השיח הדתי-חילוני, כי אם יעצים אותו.
יש להקים צוותי תלמידי חכמים ברי רצון ויכולת לדו שיח, בהם ישבו משני הצדדים, שיגבש מסמך לא מחייב אך עקרוני של תובנות משותפות מחד, וייעודי ביצוע משותפים מאידך. הבה נפתח צהר לעולם החרדי המתון, המהווה את רוב הציבור הזה. לא נוותר על נימא מתפיסתנו, ומנגד גם לא נבקש לשנות דבר מהראיה החרדית. נקיים דו שיח של כבוד הדדי ויצירת מרחב משותף להנעת תהליכים תורניים במדינה שלנו, ובמילים אחרות- נכרות ברית ייעוד כללי.
אמת, קשה מנשוא לקיים שיח עם ציבור שפוסל אותך מראש, כפי שהציבור החרדי נוהג כלפינו. קשה מנשוא לשמוע חלק מטענותיהם הבוטות. אך עבודת השם מעולם לא היתה קלה. עלינו לשוחח עימם על אף הקושי האמיתי.
החברה החרדית על גווניה נעה לכיוון לאומי יותר, אוהב הארץ יותר, מעורה יותר, גם אם לא ממלכתי דיו (לצערי). ומאידך, החברה הציונית דתית מעמיקה את שורשיה ואת דבקותה בהלכה, ועלינו לחשוב יחד היכן לשתף פעולה, תוך זיכרון העובדה שלא נסכים על שאלות יסוד מסוימות.
כל רב יודע כמה כואבת ההחרמה החרדית את מוצרי הרבנות, כמה כואב ביזוי תלמידי חכמינו בעניין השמיטה והגיור. אך האם טענות אלה מבוססות על אחריות חרדית בלבד? האם אנו מצידנו יצרנו מרחב משותף לניהול ויכוחים עימם? לו הייתה תשתית שיח תורני מוכנה מראש למשברים, יתכן שהלהבות היו קטנות יותר.
אנו נמשיך בדרכנו הציונית הדתית בגאווה של קדושה, נעמוד על ערכינו ותמיכתנו במפעל המדינה שלנו, ראשית צמיחת גאולתנו, אך בה בעת דווקא מתוך כך, גם נטה אוזן ופה לחברה החרדית אחותנו, אשר יחד נהיה לאלפי רבבה.