בשבוע הבא צום י"ז בתמוז. מתחילים שלושת השבועות, שסופן בתשעה באב. יום החורבן הגדול. על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים. היתכן שבגלל מריבה מקומית בין שני אנשים יקרה אסון לאומי עם משמעות כה מרחיקת לכת לאורך דורות? עובדה שכן. האם אהבות ושנאות, סכסוכים וחרמות חלפו עברו מן העולם? נראה שלא. בין שתי התשובות הללו מלמדת אותנו הגמרא עוד עניין אחד, שחשוב להדגיש ולזכור: כדי שיקרו כאלה מקרים צריך עוד אנשים מסביב, ששומעים ויודעים, שרואים ושותקים ומניחים לדברים לקרות.

שני חצאי הסיפור מסתיימים, כידוע, בהאשמתם של חכמי ישראל. הם אדישים, הם לא נוקטים צד, הם משלבים ידיים ולא מתערבים. מסתבר אפוא שמי שעוצם עיניים מול הבעיה האמיתית, מי שאינו קם ומונע עוול, אחראי לא פחות ממי שגרם את העוול.

לפני ימים אחדים הוזמן הרב יובל שרלו כאורח כבוד לטקס הענקת תארים במכללת אפרתה. ידיו של הרב שרלו, כידוע, אינן חסרות עבודה וניתן להעריך כי לא חסרות לו הזמנות לאירועים ולטקסים, להרצאות ולדיונים. ובכל זאת, השיב גם לפניה זאת בחיוב ושמו נדפס על-גבי ההזמנות שנשלחו אל התלמידים והוריהם, ובודאי גם אל שורה של ידידים ומוזמנים. בסופו של דבר בוטלה הרצאתו. למה? כי ב"מדרשת הרובע", שתלמידותיה משלימות את התואר במכללת אפרתה, היו מי שלא ראו בעין יפה את הזמנת הרב שרלו והפעילו לחצים כבדים לביטול הרצאתו.

תופעת החרם נפוצה בקרב נערים בגיל ההתבגרות. מפעילי החרם הם בדרך כלל הילדים היותר מקובלים בחברה, והם עושים זאת מתוך חוסר בטחון וכדי לשמור על מעמדם החברתי. אלה שמצטרפים לחרם, נגררים בדרך כלל למהלך בשל חששם מפני מפעיליו. מי שרואה ושותק הופך שותף בעל כרחו, ולכן אני מבקשת למחות. איני מוכנה להיות שותפה למדיניות ולמעשים של חרם ונידוי, שאין להם מקום בחברה מתוקנת, ובודאי שלא באקדמיה, שאמורה להיות נאורה ופתוחה לשמוע דעות שונות. אינני מוכנה לתת יד לחוסר סובלנות בסיסית, להסתגרות מחשבתית ולהדרתם של אנשי הציונות הדתית, המזוהים ומזדהים עם הרב שרלו ועם הגותו ודעותיו. אינני מוכנה לאמץ נורמות אלימות, שמקומן לא יכירם בבית מדרשה של הציונות הדתית. מכללת אפרתה חוברת, על-פי החלטת ממשלה, למכללת אמונה בירושלים ואת כתם המעשה הזה, שנעשה במכללת אפרתה, אני מבקשת למחוק לפני השלמת מהלך איחוד המכללות.

ההיסטוריה מלאה סיפורים על עוינות וקנאות, על חרמות ונידויים ועל שנאת חינם. כולם המיטו אסונות. לצערנו, אנו מכירים לא מעט פלגים בחברה הישראלית, המתפרנסים מליבוי יצרים ומחלוקות, המתמחים בחרמות ובהפגנות ושסיפורו של בר קמצא הוא חלק מן המציאות בה הם חיים. גם היום. חובתנו שלנו היא לגדור גדרות מפני הרוח הרעה ההיא.