מכירים את זה ששני חברה הולכים מכות וכולם מסתכלים מהצד ומעודדים? ככה אני מרגיש כשאני מסתכל סביבי על התגובות על פרשיית עמנואל. כולם מסתכלים מחוייכים מהצד - לפחות הפעם אנחנו, אנשי הציונות הדתית, לא מעורבים. לכמה רגעים שכחו שגם אנחנו כאן, אז מהר לפני שמישהו יחשוב להרביץ גם לנו, אנחנו בורחים הצידה, מתחבאים.
ואולי דווקא זו העת לעשות חושבים. לרוב אנו מקיימים חשבון נפש רק כאשר הרפש מוטל עלנו, אך אולי כדאי שנעצור לשאול את עצמנו איפה אנחנו בסיפור הזה. דווקא עכשיו, כאשר חיינו לכאורה שקטים ונינוחים, כאשר אף אחד לא מתייחס אלינו ואף אחד לא בוחן אותנו, זה הזמן לשאול את השאלות הנוקבות ולברר את הנושאים הבוערים.
האם אנחנו נקיים מעוולות עדתיות כאלו ואחרות? האם בתי המדרש שלנו מקבלים את כולם? גם אם לא קיימת חלוקה עדתית בין ספרדים לאשכנזים במגזרנו, מה בין חלוקה עדתית לחלוקה אידיאולוגית-ישיבתית? מה ההבדל בין חלוקה לפי צבע עור לחלוקה לפי גודל הכיפה? מה ההבדל בין ילד שצמח בממ"ד, לבין ילד שגדל בבית רבנים ביישוב אליטיסטי? מדוע אחד יתקבל בזרועות פתוחות לבית המדרש והאחר ישאר בחוץ?
שמא נשאל את עצמנו מדוע לתנועת הנוער שלנו יכולים להגיע רק אלו המגדירים עצמם תורניים? האם לא נאפשר גם לילדים שסתם אוהבים את ה להגיע ולגדול יחד עימנו? אני מציע שנשאל ונהיה אמיצים לענות, למרות שלפעמים התשובה אינה נעימה.
את התשובה שלי אני חושב שאני יודע. אני יודע שאני משתדל בכל מאודי להרחיב ולהגדיל את התנועה אליה אני שייך. אני משתדל להיות שותף אמיתי בעיר בה אין ועדות קבלה או גדרות שמגדירות גבולות.
אני גם מוצא עצמי הוגה ברבן גמליאל ור יהושע, ומייחל שנזכה לגרש את השומר מבית המדרש ונזכה לראות עוד מאות ספסלים נוספים לבית המדרש.
אני מתפלל לבורא עולם שיזכה אותנו לתורה של עוז ואמונה, שלא מפחדת מהתמודדויות, לא מפחדת לפתוח חלונות מבית המדרש החוצה ובטח לא מפחדת מעם ישראל.
כי אם נפתח שערים- הגוי יבוא, וכנראה רק אז נגלה עד כמה הוא צדיק.