פעם אמר לי אדם דרך שחוק, כי בשבת ישנם שני סוגי ספורט: אצל החילוניים זה כדורגל, אצל הדתיים זה למצוא טעויות בקריאת התורה.
זה קורה מידי כמה שבתות. בעל הקורא מדלג על מילה, טועה בהגייה או בפיסוק, ומיד שומע את צעקות הקהל, המקפיד ומדקדק על כל שווא נח ונע, דגש ורפה, ובבתי כנסת מסוימים אפילו על הטעמים וניגונם.
באופן כללי, אפשר לחלק את מוצאי הטעויות והמתקנים לשתי קבוצות: המבינים, והחושבים שהם מבינים. ותאמינו לי, עם הראשונים אין לי שום בעיה.
הקבוצה השנייה לעומת זאת, מהווה גורם מפריע, באצטלה של דקדקנות וצדיקות מזויפת. פעמים שהם מתקנים על טעויות שאין לתקנן (עיינו שו"ע או"ח סי קמ"ב,רמ"א ומ"ב שם, אולי אפילו תופתעו...), ופעמים שתיקוניהם אינם אלא טעויות גמורות. כמובן שבתור בעל קויירא לא תתחיל להתווכח באמצע הקריאה, לכן מה שנותר הוא או להתעלם, או לקוות שאחד מהמבינים דלעיל ישתיק אותם.
מניסיון החיים למדתי שדווקא המבינים, הם גם אלה היודעים גם לתקן טעויות הדורשות תיקון, וגם לגשת בנימוס וחיוך אחרי התפילה, כשבפיהם הארה משמחת לב ומאירת עיניים. הארה אשר תיזכר הרבה יותר מעוד גערה זעופת פנים באמצע הקריאה, שרק מפריעה להמשך הקריאה ומשבשת את דעת הקורא.
לעיתים נדמה כי הציבור שוכח את מעלתם של בעלי הקריאה, אשר מזכים אותו בשמיעת קריאת התורה מידי שבת. נכון, בעל קורא צריך להיות דקדקן, לא לטעות ולחזור היטב על הפרשה, אך במקרה של טעות, שקלו היטב את צעקת התיקון, האם היא נחוצה הלכתית, או שמא היא בוקעת מן הגרון ללא כל מחשבה.
וכשם שמותר לתקן, מותר גם לשבח. הקפידו לומר לקורא ישר כח, כל הכבוד, פרגנו קצת, מה יש?
ואם לא לפרגן, לפחות סתמו את הפה בזמן הקריאה. אין זה מכבודה של קריאת התורה להיות זמן לפטפוטיכם, חשובים ככל שיהיו.