אמנם על אף כל אלו אני מקנא בעמידה הזקופה והגאה , בחרות הרוח והאמונה ובמסירות המפעימה, הנדירה במחוזותינו, שהפגינו הורי התלמידות מעמנואל. מדובר בחמישים זוגות הורים המוכנים להישלח אל מאחורי סורג ובריח, להותיר עשרה ושנים עשר ילדים רכים בביתם ולפסוע בהשקט ובטחה, שיכורים מאידיאולוגיה של מקדשי-שמיים, עטויי צחורים ובגדי חג, אל כותלי בית האסורים. בדור שמתקלף מערכים ואידיאליים ומוכן למות רק בעד עצמו, בדור שנהנתנות ופיתוח עצמי או הישרדותי הם הקטליזאטור לפעילותו במרחבים השונים, מדהים לראות את הקבוצה הקטנה והמרשימה הזו שמוכנה להקריב עצמה על מזבח אידיאולוגיה ואמונה, שמצליחה ללמד את כולנו מהי מסירות נפש וכמה רחוק צריך ללכת איתה.
כותלי בית המשפט פגשו באינסוף נדונים ומורשעים שלא בחלו בכל דרך שהיא על מנת למזער את גזר דינם. נאשמים אשר מוכנים למכור את כל הונם הערכי, לשקר, לסלף, להכפיש, להפליל, לשחד ומה לא כדי לזכות ביום אחד מחוץ לכלא, כדי לצמק את הקנס או כדי שישנו שבריר סעיף מתוך כתב האישום ולפתע, באופן חריג ותמוהה, מתנהגים הורי התלמידות מעמנואל אחרת לגמרי מן הצפוי והמקובל, הם יכולים היו, בנקל, להיענות לבקשה הצנועה של בית המשפט ולפטור עצמם מעונש כלשהו, אך הם בחרו אחרת וקיבלו על עצמם להיאסר בלב בוטח ובנפש חפצה, בתהלוכת מנצחים. הם איתנים באמונתם ומוכנים אף לשלם את המחיר על כך וכל זאת בכדי שלא יתנו למאן דהו לפגום, להקהות או לכופף במשהו מתפיסת עולמם היצוקה.
הם לא חרדים מהממסד כלל ועיקר ובדרך זו הם, אולי, גם מרחיקים עצמם מאיתנו ובונים עוד חומה מבדילה בינם לבין הציבוריות הישראלית הרוחשת ועם זאת אי אפשר שלא להתפעל מהשיעור הגדול שהם מלמדים את כולנו על מסירות, הקרבה וחרות הרוח והאמונה .