שלמה המלך אומר בשיר השירים (א, ג): "לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך". לכאורה לפי פשוטו של מקרא מדבר בריח טוב הנודף משמנים של בשמים, שעלמות אוהבות אותו. אבל מלה אחת בפסוק מורה שלא על כך מדובר, והיא המלה "שמך", וכי מה ענין שמו של אדם אצל שמן?
עוד אומר שלמה המלך (קהלת ז, א): "טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום היוולדו". מהו השם אשר הוא טוב משמן טוב? השם הזה הוא שם טוב. למדנו במשנה באבות (ד, יג): "ר שמעון אומר שלשה כתרים הם, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן". איזהו שם טוב, שהוא עולה גם על כתר התורה? זהו הכתר של האישיות המגלמת במידותיה ובמעשיה את דרך ה, האישיות המקדשת את שמו של הקב"ה בעולם בהפיצה ריח טוב של מידות נעלות, אהבת הבריות, מעשים טובים ויראת ה, של גדלות תורה לא רק כחכמה אלא גם כמעשה, וכפירוש הרמב"ם במשנה שם: "כתר שם טוב הרי הוא מגיע מן התורה, רצוני לומר לימודה ועשייתה, כי בזה יהיה השם הטוב האמיתי".
יותר שהיה רבנו מרדכי אליהו זצ"ל בעל כתר תורה, בעל כתר כהונת הראשון לציון והרב הראשי לישראל, ובעל כתר מלכות ממשלה וחיקור דין כדיין וכמנהיג - היה בעל כתר שם טוב העולה על גביהן. אומרים בשם החזון איש: איך אפשר לדעת אם אדם הוא גדול אמיתי? כל שהנשים משחרות לפתחו ומתדפקות על דלתותיו. נשים אינן שייכות ל"פוליטיקה" של רבנים, הן לא בוחנות ולא מודדות, הן מרגישות אם יש לפניהן אדם אמיתי, אדם גדול. הן מריחות את שמו הטוב. "לריח שמניך טובים, שמן תורק שמך, על כן עלמות אהבוך". נשים רבות מאד היו כרוכות אחר מוצא פיו של הרב אליהו זצ"ל, בפסיקה, בהדרכה, בעצה ובברכה. כל ימי מחלתו היו הנשים מרבות בתפילה ומרגישות את חובת הכרת הטוב למי שדלתות ביתו ודלתי לבבו היו תמיד פתוחות בפניהן. "על כן עלמות אהבוך".
שלשה ספרים חיבר שלמה המלך, שיר השירים, משלי וקהלת. נחלקו רבותינו: יש אומרים שיר השירים כתב תחילה, אחר כך משלי ואחר כך קהלת, כדרכו של עולם: "כשהוא נער - אומר דברי זמר, הגדיל - אומר דברי משלות, הזקין - אומר דברי הבלים" (שה"ש רבה א, י). אבל רש"י בבבא בתרא (יד:) כתב: "שיר השירים נראה בעיני שאמרו לעת זקנתו" (וע רש"ש בחידושיו לשהש"ר שזוהי דעה אחרת במדרש). יש גם מצב הפוך: מי שבצעירותו אומר הבל הבלים על הבלי העולם הזה וממית עצמו באהלי תורה ויראת שמים, בבגרותו דורש בדברי חכמה ומשל, ובזקנותו אומר שיר השירים, שיר אהבה וכיסופים, שיר הנשמה המכינה עצמה להידבק בבוראה.