"תולדות האהבה" הוא סיפורו של חוט. כרוך סביב תקופה בה לא היה זה נדיר להשתמש בחוט, כדי להנחות מילים אל יעדן. בשלב מאוחר יותר, נולד הנוהג להצמיד כוסות אל קצות החוט. יש אומרים שמקורו באיש שהחזיק בקצה שנפרם מעבר לאוקיאנוס בידי נערה שנסעה לאמריקה. החוט קושר תקופות, אנשים ישנים ואהבות צעירות, בשובלן השברירי של מילים. המילים הללו רוקמות ספר מסתורי המנחה את העלילה של ניקול קראוס ונקרא אף הוא בשם "תולדות האהבה".
לדידו של ליאו, "תולדות האהבה" הוא כתב יד שאבד בהצפה לפני שנים רבות, אבל הוא גם תעלומה: ספר קטן בספרדית שהגיע בדואר, משולח לא ידוע, ומחכה לו בכניסה לבניין.
חוט העלילה והמילים השזורות בו ממשיך ונכרך כמחרוזת על צוואר נערה בשם אלמה. אלמה היא בת עשרה גמלונית מעט אך נחושה וחכמה, שנקראה על שם כל הנשים בספר "תולדות האהבה", שנקראו כולן על שם "אלמה" אחת, אהובתו הנצחית של הסופר. אלמה היא בת לאב ישראלי-צבר לשעבר, הרפתקן שזוף להפליא, שנפטר בשנות ילדותה המוקדמות. היא גם בת לאם אנגליה, מתרגמת במקצועה, הטובעת בים של מילונים ודפים תלושים, מפוזרים על רצפת חדרה, לבנים כמו הקצף של הים. אלמה היא גם אחות לעמנואל המכונה ציפור, ש"כמעט-משוכנע" שהוא אחד מלמד-וו צדיקים (ואולי בעצם המשיח).
מסעה של אלמה מתחיל באדם בשם גייקוב מרקוס השולח מכתב לאימהּ. במכתב בקשה לתרגום לשימוש אישי בלבד, לאחר שגילה כי יש בידיה עותק של הספר "תולדות האהבה". אלמה הצעירה מוצאת בעניין פוטנציאל, לא עסקי או ספרותי כמו אימה, אלא רומנטי. בליבה היא אומרת ליצור סיפור אהבה - ולמקם במרכזו את אמה החולמנית ואת אדון-הקורא-המסתורי. אך, כמובן, עד מהרה דרכה מתרחקת מכוונתה המקורית.
"תולדות האהבה" הוא סיפור של אנושיות שוקקת ומערבלת-לב. אנושיות כמעט סוריאליסטית, שנוגעת בדקויות הקטנות של היומיום, בנפש המטלטלת, ובעצוב-מצחיק, מתוק-מריר. הבחירה של קראוס במובילי הרומן אינה בחירה קונבנציונאלית לזאנר: מה שמתחיל בקשיש יהודי תושב ניו-יורק בעל איכות קריקטוריסטית ועם זאת עגולה להפליא, וממשיך בנערה התרה אחר אהבה שנייה לאימה, נודדת מארכיון לארכיון, מדלת לדלת, ונחשפת לאהבה ראשונה ומהוססת בעצמה.
"תולדות האהבה" הוא ספר אישי ורחב, והוא גם סיפורן של המילים עצמן. "שימו אפילו טיפש מול חלון ותקבלו שפינוזה", מהרהר ליאו גורסקי בפרץ מודעות עצמית. שפינוזה או לא, קראוס, דרך גורסקי, רוקמת היסטוריה חדשה למילים. הספר שזור בתובנות פילוסופיות עדינות ושקטות, שכל מי שאי פעם המריא באהבת המילים ימצא אותן קרובות לליבו. אחת היפות מתוכן מספרת על "עידן הדממה" בו תקשרו בני האדם במחוות ידיים וגוף. "לאחוז ידיים, למשל, זו דרך לזכור את התחושה של לא לומר דבר יחד".
בין כל הסיפורים הקטנים יוקדת התעלומה, תעלומת "תולדות האהבה". זו נרקמת ונפרמת במהלך הסיפור ובין אצבעות גיבוריו, עד לסוף - הסוף הצובע את הלב בפרץ של גילוי ואור ונחתם במילים: "באמת, אין הרבה מה לומר. הוא היה סופר גדול. הוא התאהב. אלו היו חייו".
תולדות האהבה, ניקול קראוס, הוצאת "מחברות לספרות"