ברגעים אלה קיבלנו את השמועה הקשה. כיתומים היינו ואין אב.
בימים הקשים הללו לעם ישראל ולארץ ישראל, פוגעת בנו יד ה במידת הדין, בהסתלקותו של הרב אליהו.
בשעות אלה, כאשר הנשמה כבר עזבה את הגוף, ועדיין מרחפת כאן בעולמנו, אין אפשרות להביע דברים. אולי קצת זיכרונות.
עמוד של תורה ועמוד של חסד.
לפני כשלושים וחמש שנה, כאשר כיהן כדיין בבית הדין הגדול, היה רגיל לקבל אנשים בביתו. כמעט כל בוקר, עד הצהריים, היה יושב, על כסא נמוך, סמוך לרצפה, ולידו מכשיר הטלפון. דלת הבית לא נעולה, אפשר היה לדפוק בדלת. היה עונה ממקום מושבו, וקורא להיכנס. הייתי נכנס אליו עשרות פעמים, ורואה אותו על הכסא, אנשים נכנסים ויוצאים ותוך כדי זה הטלפון מצלצל. שאלות מכל הצדדים. עונה בטלפון ועונה לנכנס, זה נכנס וזה יוצא. כך היה יושב כמה שעות, ללא הפסקה.
בור גדול, חלל נפער בלב ישראל, חלל בתורה, חלל במידות טובות וחלל בכלל ישראל ובארץ ישראל. אנו צריכים לעשות חשבון נפש, כיצד למלא ולהשלים את החלל.
לא רק למלא, אלא להגדיל עוד יותר. עם הסתלקותו של צדיק, יש בידינו גם את תורתו וגם את זכויותיו, והם אשר יעמדו לנו להשלים את החלל, ומתוך זכותו, גם להוסיף עוד ועוד. נוסיף בלימוד, ויהא לימודנו בבחינת "הושיבו ישיבה על קברו".
נקבל על עצמנו, להוסיף בתורה, להוסיף בחסד, להוסיף באהבת תורה ולהוסיף אהבה בין איש לרעהו, על מנת להשלים את החלל הגדול אשר נפער בנו. הקב"ה ימלא חסרוננו, חסרון תורה וחסרון כלל ישראל.