"בשביל הנפש", ספרם החדש של העיתונאי חנוך דאום והפסיכולוג אריאל הרטמן, הוא למעשה ספר עיוני המגלם סיפור אהבה לפסיכולוגיה. וכמו בכל עלילה רומנטית ומהוקצעת, נפגשים שני המאהבים בדרך אל יקירת ליבם.
מן העבר האחד, על כורסת המטפל - אריאל הרטמן, פסיכולוג קליני מרחובות; מן העבר האחר, על כורסת המטופל - חנוך דאום, המקדם בכל הזדמנות את המודעות לטיפול פסיכולוגי. שני החסידים הגדולים של שיטת הטיפול הפסיכולוגית, נפגשים ב"בשביל הנפש" כדי לתאר את התמודדותם של עשרים וחמישה מטופלים שונים, בעשרים וחמישה התמודדויות פסיכולוגיות נפוצות ומוכרות.
כל פרק בספר מורכב משלושה חלקים ברורים, לכל אחד מהם חוקים משלו. החלק הראשון, כתוב ע"י דאום, מתאר את המפגש הראשוני בין הרטמן לבין המטופל, עבור אל המשך דרכם המשותפת - ועד למסקנת תום הטיפול. החלק השני, כתוב ע"י הרטמן, מתאר את חוויותיו שלו, כמטפל, כלפי אותו מטופל ספציפי איתו נפגש בקליניקה לאורך חודשי הטיפול הארוכים. חלקו האחרון של כל פרק מציג אבחון פסיכולוגי מתומצת לתופעה שאפיינה את המטופל, כתוב ע"י בניה אמיד, פסיכולוג בהתמחות קלינית.
בשורתו הגדולה של הספר, בעיניי, היא הצצה המרתקת שהוא מאפשר אל תוך חדר הטיפולים. הפסיכולוג על חוויותיו האישיות, על סיפוקיו ואתגריו, על זיעתו הקרה ופיק הברכיים - נחשף כאן במלוא עוצמתו. מעין גרסה עמוקה יותר של סדרת הדרמה "בטיפול" - אלא שכוונתו מקצועית לחלוטין. עבור דאום העיסוק הפסיכולוג הוא פרוייקט אישי, עבודת קודש. מנקודת המבט הזו יש לקרוא את "בשביל הנפש" ולהבין כי נעשה כאן ניסיון לריאליטי-עיוני-פסיכולוגי, שכוונותיו טובות.
אך לצד כוונותיו הטובות, לוקה "בשביל הנפש" ברדידות מסויימת באשר להצגת המפגשים הפסיכולוגיים. ניכר כי הפרוייקט הגרנדיוזי, הצגת עשרים וחמש תופעות פסיכולוגיות מרכזיות, מנסה יותר מדיי ומשיג פחות מהמצופה. הדבר בא לידי ביטוי בשטחיות בהצגת חלק מהסיפורים האישיים, כמו גם ב"הפי-אנדים" המרובים למדיי.
כלל לא פשוט לתמצת מפגש שבועי הנמשך לתקופה בת למעלה משנה, במהלכו עובר המטופל שינוי כה דראסטי, לכדי מספר עמודים בודדים. קפיצות הזמן מורגשות, ניכרת החתירה הזריזה אל התוצאה והסיפור נותר כמעין "דוגמית". בעיניי, נכון היה להתמודד עם עשרה סיפורים מלאים יותר, מפורטים יותר. פרקיו העמוסים הופכים אותו לספר עיוני, מטלטל, שההתמודדות איתו דורשת כובד ראש וכוס קפה, במקום פחית קולה ברכבת.
וכן, מקומו של דאום כפי שהוא בא לידי ביטוי בספרו האחרון, "אלוהים לא מרשה", אינו מורגש. מי שציפה (ככותב שורות אלה) לספר חדש שיהווה מעין המשך מקצועי-רציני לספרו הראשון, נותר מאוכזב. להבדיל מספרו הראשון, דאום נותר כאן בתפקיד הבמאי הראשי, מתאר את הסצינות אך נותר מחוץ למסך. וחבל, כי דווקא מי שמעיד על כך שהטיפול הפסיכולוגי היה כה משמעותי עבורו, היה יכול להצטרף אל דפי הספר.
אך זו אכזבה מיותרת, שהרי התשובה להיעדרו של דאום נעוצה ככל הנראה בעובדה שהספר הזה באמת חשוב לו, כך שהוא לא העניין. הוא שחקן משני. "היום אני כבר יודע ומרגיש דברים אחרים, ואני יכול לנצל את זה כדי לעשות את מה שהכי חשוב בעיניי: להתעסק בעולם הטיפולי. אם היית אומר לי עכשיו לחזור לגיל 18, הייתי הולך ללמוד פסיכולוגיה ולא מתעסק בעיתונות", כך אמר לאחרונה ל"מעריב". וכך, החדש של דאום איננו החדש של דאום. הוא, אולי, דאום החדש.