ההצבעה במרכז הליכוד ביום חמישי הקרוב מעוררת עניין רב, מפני שכידוע השאלה העומדת על הפרק, האם לשנות את חוקת הליכוד באופן שיאפשר את דחיית הבחירות למרכז הליכוד, איננה רק שאלה פרוצדוראלית. השאלה המרכזית העומדת לדיון היא האם ניתן לעצור את תהליך ההשתלטות של אנשי משה פייגלין ותנועת "מנהיגות יהודית" על מוסדות הליכוד, הממשיך להתבצע גם בימים אלו על ידי מפקד של אלפי תומכי התנועה לליכוד. תהליך זה כשלעצמו מבוסס על תפיסת עולם מסוכנת עד מאוד, אך טענות אנשי מנהיגות יהודית כנגד צעדיו של נתניהו, המהווים לטענתם פגיעה בדמוקרטיה, הן שיא חדש של חוצפה.
הבעיות בגישה הכללית של "מנהיגות יהודית" רבות ומגוונות. מבחינה מוסרית, רבים מאנשי מנהיגות יהודית וממתפקדי הליכוד החדשים כלל אינם מסתירים את העובדה, שאין בכוונתם להצביע עבור הליכוד בבחירות הכלליות, אלא הם מתפקדים לליכוד על מנת להשפיע על הנעשה בו. גם אלו שטוענים שהם אכן מתכוונים להצביע לליכוד, אינם עושים זאת משום שהליכוד הוא הבית הפוליטי הטבעי שלהם, אלא משום שאף הם פועלים על מנת לקדם את תפיסת עולמם, שמקומה הטבעי הוא במפלגות כמו "האיחוד הלאומי". המניע לפעול בתוך מפלגה חילונית הממוקמת ימינה מן המרכז, והפועלת מתוך מניעים לאומיים-ביטחוניים שאינם קשורים לתפיסות דתיות, אינו נובע כמובן מתוך הזדהות, אלא מתוך רצון לנצל את העובדה שמדובר במפלגה גדולה, שדרכה ניתן לקדם השקפות רעיוניות ופוליטיות.
כאן גם בולטת הבעיה מבחינה דמוקרטית. השתלטות עוינת על מפלגה מהווה פגיעה חמורה ברעיון של ייצוג העם על ידי נבחריו. עקרונית, יכלו אנשי מנהיגות יהודית להשתלט גם על קדימה או על מפלגת העבודה באותה צורה בדיוק, וכך גם כל גוף פוליטי בעל כמה רבבות תומכים, יכול מבחינה מעשית לקדם את רעיונותיו באופן כזה. הרעיון שלקבוצת אנשים יהיה כוח פוליטי הרבה מעבר לכמות האנשים התומכים בה בפועל סותר את עצם מהותה של הדמוקרטיה.
והנה, באיחור רב נזכר נתניהו להתחיל לפעול לעצירת ההשתלטות הפוליטית של מנהיגות יהודית על הליכוד. קשה לראות את הצעתו לדחיית המרכז כביטוי קלאסי של הדמוקרטיה, אולם איזו ברירה בדיוק הותירו בידו אנשי מנהיגות יהודית? לפתע, רוממות הדמוקרטיה בפיהם של תומכי פייגלין (עד כדי כך, שהשבועון בשבע בכותרתו הראשית בשבוע האחרון מציג את תמונת נתניהו ומתחתיה הכיתוב: "עוצר את הדמוקרטיה"), שכל ההתנהלות שלהם מהווה ניצול ציני של המערכת הדמוקרטית. אינני יודע אם נתניהו יצליח במשימתו, או שמא כבר מאוחר מידי. אולם צעדיו של נתניהו בהקשר הזה הם צורך ההכרחי על מנת להציל את הליכוד מפגיעה אנושה הרבה יותר מבחינה דמוקרטית. טוב יעשו אנשי "מנהיגות יהודית" אם יורידו את הטיעון הדמוקרטי מעל סדר היום, כיון שצביעות איננה ביטוי נכון של מנהיגות, בוודאי לא של מנהיגות יהודית אמיתית.
הבעיה המעשית
מעבר לבעיות הרעיוניות, בשורש תפיסת "מנהיגות יהודית" עומדת צורת חשיבה הזויה, שניתן לסכם אותה בקצרה כך: הליכודניקים מצביעים תמיד ליכוד, ועל כן, אם נצליח בעזרת רבבות מתפקדים להצניח את אנשינו במקומות גבוהים, ממילא נוכל לקדם אותם עד למשרות שרים, ואולי יום אחד גם פייגלין יהיה ראש הממשלה. לא רק שהנחת היסוד הזו מהווה התנשאות כלפי בוחרי הליכוד, אלא היא גם מופרכת מבחינה מעשית. ייתכן, שהיא מסתמכת על הזיכרון הקצר של בוחרי הליכוד, שישכחו שאת המומנטום של העלייה בסקרים לפני הבחירות האחרונות, עד ל-35 מנדטים, עצרה בבת אחת הבחירה בפייגלין (שלבסוף בוטלה, גם היא בצעד בעייתי), וממנה והלאה הלך הליכוד והצטמק עד לבחירות. יש לזכור, שהליכוד כבר הדרדר לא מזמן ל-12 מנדטים בלבד. אם תצליח ההשתלטות של פייגלין ואנשיו על הליכוד, לא יישאר הרבה מאותה תנועה, ובסופו של דבר יצליח שוב הימין להעלות את השמאל לשלטון.
אם יזכו אנשי מנהיגות יהודית בניצחון במרכז הליכוד השבוע, המנצח הגדול לא יהיה משה פייגלין. המנצח, או ליתר דיוק המנצחת, תהיה ציפי לבני.