בניגוד לבני הנוער שכבר שבועות מצפים לבואו של החופש הגדול, עבור הורים רבים זהו סוג של חלום בלהות. "מה לכל הרוחות, הם יעשו עם עצמם חודשיים שלמים?!", "אני כבר מכיר את זה, בסופו של דבר הם יטפסו על הקירות ועלינו, וידרשו שנספק להם תעסוקה", "אוקיי, אני מבינה שהמורים צריכים קצת לנוח, אבל מה איתנו, ההורים?! אנחנו לא בני אדם?!".

נודה על האמת שהחששות מפני החופש אינן משוללי יסוד. אצל כמה משפחות הזכרונות מהפעם הקודמת שזה קרה אינם חיוביים כל-כך. יחד עם זה צריך לזכור שיש בחופש הזדמנות פז לעשות משהו שלפעמים קצת מתפספס לנו במהלך השנה - לחנך! כל-כך התרגלנו לזה שהילדים קמים בבוקר והולכים לגן או לבית-ספר, ששכחנו שכל זה הוא רק בדיעבד. ריבונו של עולם הפקיד בידינו את הנשמות הטהורות של הילדים שלנו כדי שנגדל, נטפח ונחנך אותם בעצמנו.

מסיבות של כורח המציאות ואילוצים שונים, עלינו לצאת לעבודה כל בוקר רחוק מהבית ולכן אנו מפקידים את מלאכת חינוך ילדינו רוב שעות היום בידי שליחים - המורים במוסדות החינוך, שיעשו עבורנו את העבודה. מבחינה זו יש בחופש חזרה אל המצב הבראשיתי, אל התוכנית המקורית, בה הילדים נמצאים רוב הזמן תחת ידינו ואנחנו אלה שמופקדים על חינוכם.

למרבה הצער הורים רבים מרגישים שיכולתם להשפיע על הילדים ובעיקר על המתבגרים שלהם היא די זניחה ומי שבעיקר סוחף אותם זו השפעת הסביבה - החבר'ה, הטלוויזיה, הפייסבוק. הורים אלו יתפלאו לשמוע על מחקרו של ד"ר שרגא פישרמן ממכללת אורות על "סוכני שחבור המשפיעים על זהותם הדתית של מתבגרים דתיים". המחקר קובע בנחרצות שמי שנמצא במקום הראשון של ההשפעה על המתבגרים, עוד לפני החברים, הסרטים והרשתות החברתיות, זה דווקא אנחנו - ההורים! האם זה מפתיע אתכם?

ללא מילים

אז איך מחנכים? התמונה הראשונה שעולה בראש כשאנחנו חושבים על 'חינוך' היא של הורה או מורה שעומד ומרצה בלהט לפני בנו/תלמידו ומרביץ בו תורה ודרך ארץ. בואו ונניח לשאלה המעניינת מה אומר מבע פניו של הילד באותו הרגע, ורק נעיר שדרך זו אינה היחידה לחנך ואולי גם לא העיקרית. לא מזמן נקלעתי לחדר-צוות באחד מסניפי בני עקיבא ועל הקיר התנוססו באותיות קידוש לבנה המילים הבאות: "דוגמא אישית אינה הדרך הטובה ביותר לחנך. זו הדרך היחידה!". ייתכן שהדברים מנוסחים כאן בחריפות מוגזמת אבל העיקרון ברור. נכון שאנחנו מעבירים מסרים לתלמידים וחניכים דרך שיעורים והסברים, אבל החינוך החזק והמשמעותי ביותר הוא מה שאנחנו משדרים להם בעצם החיים שלנו. באופן בו אנחנו מתנהלים, מתייחסים ומגיבים לדברים. המסר הזה הוא כנה ואותנטי הרבה יותר, וממילא גם נטמע בהם עמוק יותר. יש בדבר הזה סיכון ואחריות כבדה אך גם בשורה גדולה.

מסר כפול

מובן שצריך להיזהר מלשדר לילדים דבר והיפוכו. כשאבא מדבר עם בניו על כך שתפילה היא דבר יקר מאוד וחשוב ללכת למניין, אבל הם רואים אותו 'מחפף' ומחסיר על ימין ועל שמאל (מסיבות מוצדקות אולי, אך לענינינו זה לא משנה) - את המסר האמיתי הם קלטו. אם אמא מדריכה את ילדיה שחשוב להיזהר בכבוד הזולת ולא לפגוע או להלבין פנים, אבל כשהיא מדברת בטלפון, כל השכונה עוברת לה בפה - הילדים יקלטו ויפנימו טוב מאוד איך באמת צריך להתנהג. העיקרון הזה נכון כמובן גם לצד השני. כשילד רואה איך אבא אומר שלום לאמא כשהוא נכנס הביתה בערב, ואיך היא מתעניינת מה היה לו היום, והוא מחמיא לה על האוכל וכו' - זהו השיעור הטוב ביותר שהילדים יכולים ללמוד. עלינו לדעת שלילדים יש זיכרון מצוין (כל עוד זה לא קשור ללימודים...), והם זוכרים ומזכירים לנו דברים שאנחנו כבר מזמן העדפנו לשכוח. לכן, חשוב מאוד להיות אמינים וישרים מול הילדים, לעמוד במילה שלנו (וממילא לא להבטיח אם אין ודאות שנוכל לקיים), ולעשות כל מאמץ לחיות באמת את מה שאנחנו מדברים עליו. איך אמר פעם מישהו: "אישיותו של המורה היא הטקסט שהתלמידים לומדים, ואת הטקסט הזה הם לא ישכחו לעולם...". ומבחינה זו - דווקא החופש הגדול הוא בית הספר הטוב ביותר שאנחנו יכולים להעניק לילדים שלנו.

המאמר המלא יפורסם בעלון השבת של צוהר. הכותב הינו מנהל מוקד "חברים מקשיבים" לנוער