מאמרו של הרב יהודה ברנדס על סוגיית "חכם ששמועתו רעה", פותח את גיליון כ"ד של כתב העת "אקדמות".. אקדמות נדמה כי לבית מורשה ישנה נוסחה מדהימה, אלגוריתם מורכב, לעיסוק בענייני דיומא מבלי לטנף את הידיים באקטואליה ונגזרותיה. מומחיות המאפשרת להם להלך על החבל הדק שבין העיסוק המעמיק לבין הרלוונטיות למה שקורה כאן ועכשיו.
לפגוש את הפתרונות בשדה המציאות
הרב ברנדס מקיים במאמרו קריאה צמודה אל האגדה במסכת מועד קטן המספרת על אותו תלמיד חכם שהייתה שמועתו שנואה ("שיוצאות עליו שמועות רעות ושנואות, שהוא נואף", רש"י שם) ועל חכמים המתלבטים בנוגע לנידויו מן הקהילה. מחד "חכמים צריכים לו", כלומר, מדובר באדם חשוב; מאידך, נידויו מן הקהילה נצרך, שהרי חילול השם גדול כרוך בדברים המיוחסים לו.
סיפור האגדה רצוף שאלות אודות מידת הסיכון בנידוי של חכם ובשאלה האם על החכמים להימנע בכל מחיר מהנידוי. ובכלל, איך מאזנים בין חובת הנידוי ובין כבודו של החכם שנודה? ומה בנוגע להתרת הנידוי והאם עשה תשובה? "לאגדה אין תשובות ברורות, אלא פתח לספקות ולבטים", כותב הרב ברנדס ומנמק שלאיש ההלכה אין למצוא את הפתרונות כאן, אלא לפגוש אותן בשדה המציאות. ושוב, רומז בשקט לסיפור האקטואלי.
ואכן, פורום "תקנה" ומנהיגי הציונות הדתית פגשו את הדברים בשדה המציאות והתמודדות עם מורכבות הדיון התלמודי ירדה באחת אל עולם המעשה. מאמרו של הרב ברנדס, ידידו של הרב מוטי אלון, מלווה באיזו תוגה, בכמו כאב לב. מוזיקת הרקע היא אנחה, כאילו דבר מה מובא כאן למנוחות.
בעד רפורמת הקרקעות
בהמשך הגיליון בלט לטובה מאמרה של עו"ד הרבנית מיכל טיקוצינסקי, הבוחנת את הרפורמה בקרקעות המדינה דווקא מזווית חיובית. על אף שהנושא כמעט וירד מסדר היום הציבורי, מנסה הרבנית טיקוצינסקי להפיח בו רוח חיים, לטענתה אין בעיה ברפורמה עצמה או בשיטת מכירת קרקעות המדינה.
טיקוצינסקי תוקפת את הנימוקים ההלכתיים-תורניים נגד הרפורמה, כ"והארץ לא תמכר לצמיתות" ("אין ממשות הלכתית") או את האיסור "לא תחנם" ("אינו משתנה שינוי מהותי בשל הרפורמה"). לדעתה, הרפורמה אינה רעה במהותה ויש בה כדי לתת פתרון לבעיות רבות שנגרמו כתוצאה מהבירוקרטיה בטיפול בקרקעות המדינה. טיקוצינסקי מדגישה כי הדיון סביב הרפורמה צריך להיות "מקסום הרווח הציוני-יהודי" ולא השיקולים הפוליטיים והצרים שהיוו חלק מנימוקי הבעד והנגד.
לקראת סוף הגיליון מפילה דליה מרקס, רבה רפורמית, פצצה אמיתית. במאמרה "מיתוס עתיק בשירות ההווה: יציאת רבן יוחנן בן זכאי מירושלים והקמת יבנה", מנסה מרקס לבחון כיצד נתפס ונעשה שימוש בסיפור יציאת רבן יוחנן בן זכאי ("תן לי יבנה וחכמיה"), בשיח הציבורי והפוליטי היהודי והישראלי. מרקס מנתחת את הסיפור וממהרת להציג כיצד שימש כלי שרת בראשית ימי הציונות, בתקופת ישראל הצעירה, בשיח הפוליטי של שנות התשעים - משמאל, מימין ובציונות הדתית.
עפ"י מרקס, קבוצות שונות ואף מנוגדות, השתמשו בסיפור ואף אימצו גישה המתבקשת כביכול מן הצד השני. "השמאל, החילוני ברובו, מאמץ את ריב"ז, מייסד היהדות של בתי המדרש, ואילו רבים מצאצאי בית המדרש הזה מתנערים ממנו ומפועלו". מרקס מוכיחה מתקופת ההתנתקות כי מי שתמכו ביישום התוכנית (ורובם חילונים) הסתייעו בסיפור התלמודי, לעומת מתנגדי התוכנית (ורובם דתיים) שהתנערו מן המיתוס ומבני דמותו המודרניים.