הכול התחיל לפני 40 שנה כשאנדרה היידו, עולה חדש מאירופה שגדל בעולם המוזיקה הקלאסית, הגיע במקרה לכפר חב"ד, שם פגש את החסידות על שלל צבעיה, מנהגיה וכמובן - ניגוניה. ההתאהבות בניגון החסידי בכלל, ובזה החב"די בפרט, הייתה מיידית. ואכן, באמצע המופע מספר היידו בגעגועים על אותם החסידים ששמע שם, בכפר חב"ד, שרים את ניגון "ארבע בבות" המפורסם. "רק הם יכולים לשיר את הניגון הזה כמו שצריך", הוא אומר לקהל, "אבל כיוון שהם אינם כאן - ניאלץ אנו לשיר את זה". ואכן, מיד מניחים כל הנגנים את כליהם ושרים חרישית את הניגון, בקול אחד פשוט, שקט אך בוטח, ללא ליווי, ללא הרמוניות וללא תוספות - כפי ששרים אותו החסידים.
נראה שאחד הדברים שעושים את המופע הזה לכל-כך מיוחד הוא ששת היושבים על הבמה, כולם מוכשרים בצורה יוצאת דופן, אינם סתם מנגנים את התווים אלא כל אחד מביא עצמו לבמה כשהוא מוסיף למופע משהו משלו. בסוף המופע מגלה לי היידו שכל הנגנים שיננו היטב את הפרטיטורה המורכבת שנכתבה על גבי הניגונים הפשוטים, מה שמאפשר לכל אחד מהנגנים לאלתר תוך כדי המופע על ההרמוניה הבסיסית הזו, כך שכל הופעה נשמעת שונה מקודמתה. הנגנים כוללים חובשי כיפה ושאינם כאלה, כשטווח הגילאים נע מסטודנטים צעירים שהיידו לימד ועד לזה האחרון עצמו. כל הנגנים גם שרים במהלך המופע, וקשה לפספס את מידת המעורבות הרגשית שלהם ביצירות. כולם שרים ומנגנים "מהקישקעס", בעיניים עצומות ועם כל הנשמה, כשכל הגוף נע וכל עצמותיהם אומרות דביקות.
בין המופיעים נמצא ברוך ברנר, שחקן ובמקרה דנן גם זמר, המצוי היטב בעולם החסידי-מתחדש ומביא למופע שירה מלאת רגש וסיפורי חסידים קצרים על הניגונים. מגע ידו של ברנר בכתיבה ובבימוי ניכר לכל אורך המופע שניחן בתיאטרליות רבה. כאן, מנסים הנגנים-זמרים לשלב בין הפשטות של הניגונים ובין עיבודים מורכבים ומיוחדים מבלי לאבד את זו האחרונה. על רקע עולם המוזיקה-היהודית המתחדש והפופולארי של זמננו, מדגיש היידו שהנגנים כולם בעלי הכשרה קלאסית ושהמופע אמור להוות אלטרנטיבה אמנותית לפופ החסידי הנפוץ. קהל אנחנו לא מחפשים, הוא אומר, ולכן אנחנו חופשיים יותר לעשות באמת את מה שאנחנו מרגישים. השילוב בין מוזיקה קלאסית לניגונים עממיים לא זר להיידו, חתן פרס ישראל למוזיקה. את ההכשרה המוזיקלית קיבל מהמלחין הידוע זלוטן קודאי ששילב בין פולקלור עממי הונגרי למוזיקה קלאסית מודרנית, ובעקבות רבים מהמלחינים הקלאסיים המודרניים שחזרו למקורות ההשראה המוזיקליים הקדומים של ארצם, החליט היידו שראוי שייעשה אותו הדבר גם עם הפולקלור היהודי-חסידי. ואכן, אחד הרגעים המעניינים במופע הוא השילוב (שנעשה בתיאטרליות, כמובן) בין הניגון "כי הנה כחומר" לשיר העברי "שכב בני", במין דו-שיח שהוא גם השתלבות והתמזגות של העולם החסידי עם זה הציוני, של אירופה עם ארץ-ישראל.
מבחינה מוזיקאלית רוב הקטעים בנויים על מלודיות חסידיות קלאסיות, אך אנסמבל האומן ח"י תמיד דואגים לעניין ולהפתיע: הדיסוננסים תופסים מקום רב במהלך המופע, כשבהרבה מקרים במקום להיפתר הם פשוט נשברים בפתאומיות. לויולה, הצלו הקונטרבס והפסנתר מצטרפים במהלך המופע גם דרבוקה, חלילית, ולקראת הסוף גם שירת "אנעים זמירות" חרישית בליווי סיטאר. לצד קטעים מצמררים כמו השירה המרטיטה של הצלן יונתן ניב את "כשהנשמה יורדת לגוף", מופיע גם "מארש נפוליון" החב"די המבוצע כשהוא מתחרה בניגון רוסי, בשילוב קטעי מונולוג שנותן ברנר על המלחמה בין הצרפתים לרוסים וחלקו החשוב של האדמו"ר הזקן מחב"ד במלחמה הזאת. אחד משיאי המופע הוא ניגון חסידי שמח המבוצע על ידי הנגנים בשירת סקאט (גיבריש) המסתבכת בתוך עצמה עד לבלאגן שלם שנקטע באחת. את המופע בוחרים הנגנים לסיים בנימה אופטימית בביצוע חוזר של ניגון הגיבריש השמח, שבוצע כצפוי בצורה שונה אך באותה אקסטאזה והתלהבות המאפיינת כל-כך את הניגון החסידי ונשמרה כהווייתה בידי פרשניו הנוכחיים.