אני חייב חלק מחיי לרב זאב קופולוביץ
בחופש הגדול שבין כתה י לכתה י"א פניתי לקומונרית בסניף שלי, בני עקיבא בני ברק, וביקשתי להודיע לה שאני צריך לעזוב את ההדרכה. באותה תקופה הייתי מרוחק מה ומתורתו וחשתי שאיני משמש דוגמה אישית לחניכים. הקומונרית ניסתה לעודד אותי להישאר אך התבצרתי בעמדתי. בירידה במדרגות הסניף נתקלתי ברב קופולוביץ שבדיוק נכנס. באותם ימים הוא היה "שורץ" בסניף בכל שעות הערב, ומשוחח עם חניכים על ה ועל משיחו. הוא היה מקרין חום ואהבה לכל סביבותיו ומקדיש שעות אין סוף לשיחות נפש. עד אותו ערב לא שוחחתי איתו ואף שמרתי ממנו מרחק ביטחון. הוא כנראה הבחין בסערה שבי ושאל מה קרה. סיפרתי לו, ביבשות מה, שבזה הרגע עזבתי את ההדרכה. הוא ביקש ממני להקדיש לו זמן לשיחה. ההגנות שלי לא היו מבוצרות דיין באותה שעה והסכמתי.
ישבנו על ספסל ליד הסניף שעות ארוכות. הוא סיפר לי על סבא שלי בפולין, עליו שמע בבית הוריו. הוא שרטט לי את דמות הסבא בשלמות: מנהיגות קהילתית, אחריות אישית, מסירות לתורה ולעבודת ה בדרך החסידות. ידעתי על קיומו של סבא, על רציחתו על ידי הנאצים י"ש, אך עד אותו לילה איש לא פיסל לי את דמותו בצורה כל כך חיה. בארבע לפנות בוקר חזרתי הביתה כאיש אחר. דרך החיבור הזה חזרתי לעולם התפילה וממנו לעולם הלימוד והתורה. כמובן שנשארתי בקשר הדוק עם הרב קופולוביץ, שבאותם ימים היה ר"מ בישיבת "כפר גנים" בפתח תקוה.
הורי פקחו עין למראה הקשר הזה ואף הביעו באזני את תמיהתם על כך שאיש משפחה עם אשה וילדים קטנים משוטט לילות שלמים בסניף בני עקיבא. אני, כמו חברי, לא הבנו שיש כאן בעיה. ראינו רק את החום ואת מסירות הנפש. בי הוא לא נגע. ראיתי אותו מנשק את כל הילדים מסביב ונרתעתי. לא הבנתי, אך שמרתי מרחק בטחון. תחנתו הבאה הייתה במדרשית נעם אך אנחנו, קומץ מקורבים, שכבר העפלנו לכתה י"ב הצלחנו להפגיש בינו לבין ראש ישיבת נתיב מאיר דאז, הרב אריה בינה ז"ל, והוא עלה אחר כבוד לגדולה לירושלים. רק שנים אחר כך נודע גם הצד האפל של הרב קופולוביץ.
שנים רבות לא סיפרתי את הסיפור הזה, בודאי לא כתבתי אותו. אך עכשיו אני חש אחריות לפנות אליכם, הורים של ילדים מתבגרים. יש מקומות רבים בסביבות העבודה החינוכית שלנו, פורמאליים ולא פורמאליים, שבהם נמצאים אנשים המרעיפים על הילדים שלנו חום ואהבה, הקשבה והדרכה. לילדים אין שום אפשרות לראות תמונה מורכבת ומסובכת, וטוב שכך. העולם שלהם מורכב מצבעים ברורים וחדים. קודש וחול, אור וחושך, טמא וטהור. גם המדריכים מעדיפים לצייר עולם חד גווני ולעיתים גם הקומונריות בסניפי תנועת הנוער. אנחנו ההורים מוכרחים להיות ה"מבוגר האחראי" שפוקחים עיניים להתנהגות לא נורמטיבית בסביבות ילדינו.
איש מבוגר שמעדיף לשהות שעות על גבי שעות עם הילדים שלנו במקום עם משפחתו או עם בני גילו צריך להדליק אצלנו נורה אדומה. כמעט בכל ישוב או סניף יש איש כזה, נשוי או רווק. המדריכים נהנים מעצתו ומהנהגתו, הילדים נשאבים לסמכותו, ובכל זאת - התופעה אינה בריאה. החובה להגן על הילדים גוברת על הרצון להיעזר בכוחות הטוב שבאנשים האלה. בגלל החובה הזו נשלם את המחיר ונרחיק את האנשים הטובים והמסוכנים האלה מסביבת הילדים שלנו.
גם עיסוק מילולי במיניות אינו בריא. אין זה משנה אם העיסוק בא מצד הפריצות או הצניעות. זו אותה מחלה משני צידיה. רב, מחנך או מדריך שאינו מרפה מעיסוק ב"נגיעה" או בשרטוט קווי הצניעות הראויים אינו שונה מאדם שנתפס ובחיקו חוברות זימה ותועבה. גם כאן אנחנו, ההורים, צריכים לקחת אחריות. הילדים שלנו זקוקים להכוונה ולעזרה בעולם מסובך. האנשים האובססיביים האלה לא מועילים להתמודדות שלהם. הם זקוקים לנו, החיים בעולם מורכב ומעורב, עולם שבו מתנהלים בני אדם מבוגרים בשיווי משקל שבין בית, משפחה וחברה. כששומעים בשולחן שבת על הר"מ או המדריך שאינו מפסיק לשוחח על "צניעות" כדאי להתעורר. זה לא בריא וזה יכול להיות מסוכן.
ולצלילי החדשות על האונס הקבוצתי בצפון תל אביב אוסיף ואומר. אל תאמרו "שם זה קורה, אצלנו זה לא קורה". אלימות מינית מתרחשת בכל מקום. אנשים סוטים ומוסטים מחפשים קרבנות. אני מקשיב להורים של הילדים העצורים כעת בחשד לאונס ושומע עד כמה הם שבורים. הם ממאנים להאמין כי בנם עשוי להיות קשור לאלימות מתועבת שכזו. אך האמת העצובה היא כי בלחץ קבוצתי ובהנהגה אלימה עשויים גם הטובים בילדים להיגרר לעולם של רוע. ושוב - הכל חוזר הביתה. רק ההורה בבית יכול לשים לב למצוקה אמיתית של ילד או ילדה. דרך הקימה בבוקר, דרך ההתבצרות בחדר, דרך שעות השינה החריגות, דרך הקשר עם החוץ : הרבה סימנים ואיתותים יש בבית. לאף אחד אין זכות לפגוע בילדים שלנו ולאף אחד אין יכולת להגן עליהם יותר טוב מאתנו. מאד ייתכן שגם אנו ההורים עומדים נבוכים מול ילדים במצוקה. לצורך כך יש קבוצות סיוע ויעוץ, על ידי אנשים בריאים ומנוסים. כולנו צריכים להתעורר לאחריות אישית וקהילתית ולהוביל את הילדים לחוף מבטחים.