מי ראוי להתקבל לישיבה?
על דרכו לעולמה של הישיבה, סיפר הרב אלי סדן, ראש המכינה בעלי: למדתי בתיכון "צייטלין" בתל אביב. לפני הגיוס למדתי כשלושה חודשים בישיבת "כרם ביבנה" בחברותא עם הרב נחום רכל, שאמר לי: "אתה צריך ללמוד אצל הרצי"ה. כשתשתחרר מהצבא - לך ולמד אצלו".
כשהשתחררתי פניתי ללימודי מתמטיקה ופיסיקה באוניברסיטה העברית. באותה תקופה התעוררו לי שאלות יסודיות באמונה. הרגשתי שעם תהיות כה רבות לא אוכל להמשיך ללמוד באוניברסיטה, והחלטתי לעשות הפוגה של שנה בלימודי.
נזכרתי בדברי הרב רכל, שהציע שאלמד אצל הרצי"ה, ופניתי לישיבתו למרכז הרב. הרב מרדכי פרום, שהיה אחראי על קבלת התלמידים, שמע אותי ואת התלבטויותי וסירב לקבלני. הוא הסביר לי: "זו לא ישיבה לחוזרים בתשובה, פה מגדלים תלמידי חכמים!"
לא ויתרתי. בעזרת תלמידים ותיקים, הצלחתי להגיע אל הרב צבי יהודה. הוא קיבלני בחיוך, בחום ובאהבה. סיפרתי לו על רצוני ללמוד, על השאלות באמונה המטרידות אותי, ועל הסירוב לקבלני לישיבה. שמע הרב את דברי, הבחין בכוונתי הפנימית האמיתית וניאות לקבלני לישיבה.
למדתי בחברותא עם הבחירים שבתלמידי הישיבה. לאחר חודשים אחדים ניגשתי לרצי"ה, ואמרתי לו שאני נהנה מאוד מלימוד הגמרא ומהאנשים הנפלאים הלומדים עימי, אך כסטודנט למתמטיקה, אני זקוק להוכחה מדעית שיש אלוקים.
חייך אלי הרב ושאל: "וסבלנות יש לך?" השבתי בחיוב ואז הציע לי הרב: "בוא אלי ונלמד".
מאז באתי לרב מדי שבוע בשעות הבוקר, והרב לימדני ובירר לי מתוך הכתובים ובעל פה, סוגיות רוחניות. הוא לא ענה ישירות על שאלותי, אך לאחר מספר חודשים, גיליתי שהשאלות שהציקו לי, היו ואינן. בחודשים שלמדנו, הרב בנה לי עולם רוחני, מבוסס ויציב, ולמרות שלא ענה על שאלותי, הן חדלו להטרידני. שאלתיו על כך, והוא השיב לי, שאמונה היא וודאות פנימית, היוצרת ראיה בהירה וברורה, וכשיש אותה, כבר אין שאלות טורדות...
חברים באו לגור איתי
סיפר הרב אליקים לבנון: למשפחה עם שתי בנות מבאר שבע היה חסר כסף לתשלום שכר הדירה, והם הוצאו מביתם. המשפחה נותרה חסרת כל, וכך הגיעה לירושלים. שמע עליהם הרצי"ה והכניסם לביתו. במשך תקופה ארוכה התגוררו האנשים בביתו, בישלו ואכלו במטבחו והתנהגו כבני בית. הרב הציגם כחברים שבאו להתגורר עמו, וחלק להם כבוד רב.
אורחי השבת של הרב
מספר הרב יעקב (יענקלה) לוין: פעמים רבות זכיתי לסעוד סעודת שבת על שולחנו של הרב. שבת אחת, בעודנו סועדים סעודה שניה, נכנסו לביתו בחורה ושני בחורים. לבושים היו בלבוש חילוני, תיקיהם על שכמם, ארנקם בכיסם וניכר היה שהגיעו לביתו בנסיעה. הם פנו אליו ושאלו: "היי צבי, מה שלומך?" והרב צבי יהודה קיבלם בשמחה עצומה והזמינם לשבת, דרש בשלומם והתעניין בכל אחד ואחד מהם.
תוך כדי הסעודה פנה לאחד הבחורים והתעניין במצב רכבו. ניכר היה שהבחור שמח על ההתענינות, והשיב שכעת הרכב מתפקד. לאחר מכן פנה הרצי"ה לבחורה והתעניין בענייניה האישיים, והיא ענתה לו. ולבסוף פנה לבחור השלישי ושאלו על האימונים בטניס שולחן, וגם הוא השיב באותו ענין. ניכר היה שהרב שמח מאוד למשמע התשובות.
אני, שישבתי ושמעתי את שאלותיו של הרב, נדהמתי, כיצד הוא מתעניין בנושאים כל כך גשמיים? מה לו ולענייני רכבים וטניס שולחן?
לאחר זמן, כשהכרתי את החברה הללו, גיליתי שהרב צבי יהודה ידע לקלוע לנושא שהעסיק כל אחד מהם. הבחור הראשון, היה עסוק כל כולו ברכב שלו, השני היה קשור למשחק טניס השולחן, ואילו הבחורה היתה בתהליך של קשירת קשר למטרות נישואין.
עם תום הסעודה, הרצי"ה הזמין אותם אחד אחד לחדרו ושוחח איתם שיחה ארוכה על מה שמטריד אותם. הוא כלל לא הרביץ בהם ענייני אמונה, אלא הקשיב להם בריכוז ובסבלנות, העניק להם תחושה של ידידות עמוקה ועשה ככל יכולתו לעזור ולסייע להם להיחלץ מהקשיים ומהמהמורות.
מאז ראיתי אותם מגיעים אליו פעמים מספר. תמיד שוחח עמם בנחת, ודיבר איתם כדבר איש אל אחיו. לימים, נפגשתי עם אחד הבחורים וראיתי ששב בתשובה, והקים משפחה לתפארת.
הרצל בצד ה"חפץ חיים"
מספר מר יהודה דומיניץ: בשנת תש"ד, כשהלכה לעולמה רעייתו של הרצי"ה, ביקשה אמו הרבנית, שאעבור לדירת בנה שהתאלמן כדי שלא יתגורר שם לבד. ראיתי זכות גדולה לדור בצל קורתו ולהסתופף בצל קומתו.
בחדר עבודתו, שבו היתה גם פינת השינה שלי, היו על שולחן הכתיבה שתי תמונות, תמונה של ר ישראל מאיר מראדין, בעל ה"חפץ חיים", ותמונה של הרצל. תמהתי על הצגת תמונתו של הרצל, יהודי שאינו ידוע כשומר מצוות, ובמיוחד לצד תמונתו של ה"חפץ חיים". לא היססתי לשאלו לפשר הצירוף המוזר.
הרצי"ה הסביר לי כי אמנם הרצל לא שמר תורה ומצוות, אך הוא הקים את ההסתדרות הציונית ועורר את העם לבניין הארץ ולקיבוץ גלויות. ואם ההשגחה העליונה בחרה בו להיות שלוחה להנהגת העם בדרך הגאולה, מי אנו שנערער על כך?