הפולמוס סביב משתה אחשוורוש הולך ומחריף: לאחר קריאת הרבנים שלא להשתתף במשתה של אחשוורוש, שעוררה סערה ציבורית גדולה במגזר, מגיעה מחאה מכיוון אחר לגמרי: ארגונים דתיים פתחו במתקפה כנגד המשתה המלכותי, בטענה שהוא נפרד. מאמר שפורסם השבוע ב-ynet יהדות מזהיר מפני מגמת התחרד"לות בארמון המלוכה, שהחלה כשאחשוורוש הכריז על משתה לגברים בלבד, וממשיכה כעת כשושתי המלכה עורכת משתה לנשים בנפרד. מה הבעיה שכולם יהיו באותה חצר גינת ביתן המלך? חסר מקום?

המדור מעולם לא הביע סימפטיה יתירה כלפי ושתי, אבל דווקא כאן הוא קצת מוטרד מהביקורת כלפיה, כי הוא זוכר את מאבקי העבר של ושתי למען מעמד האישה. לפני שנתיים היא התחילה להכניס אחשדרפניות לארמון שנוהל בעיקר ע"י אחשדרפנים גברים, ולאחרונה היא התחילה להריץ את זרש, אשתו של המן בן המדתא, למשבצת שהתפנתה בשבעת רואי פני המלך. אם עכשיו משתה הנשים שלה יתפרש בציבור ככניעה לאחשוורוש שאינו רוצה נשים במשתה שלו, היא עוד עלולה לעשות מעשים פמיניסטיים קיצוניים כדי להוכיח שהיא לא השתנתה. אולי אפילו להחרים את השלב בו המלכה מופיעה במשתה.

לא משלנו

המדור אינו מתעניין יותר מדי בעסקי השידוכין בארמון המלוכה, אבל אם כל התקשורת העולמית מוצאת לנכון להתעסק בזה, אז כנראה הנושא דורש התייחסות כלשהי. השאלה שמטרידה את כל עולם העיתונות שמהודו ועד כוש היא אחת: מאיפה אסתר הזאת הגיעה? למדור אין אמנם תשובה לשאלה הלא-ברור-למה-היא-כל-כך-גורלית הזאת, אבל הוא יכול לצמצם את האפשרויות באופן ניכר, ולומר דבר אחד ברור: היא לא משלנו. היה נחמד אילו היתה לנו מלכה יהודייה, ובכלל טוב לשמוע על כל אחת שיוצאת ממעגל הרווקות, אבל אין מצב שזאת האמת. אילו אסתר היתה משלנו, זה היה מתפרסם כבר מזמן, מכוח חוק הדתיים השלובים.




והיום עוטפים עם זה דגים

סיפור הצלתו של המלך אחשוורוש, ע"י מרדכי היהודי, היה הסיפור החם של השבוע. לא כל יום נחשפת לעין כל מזימה מפורשת לקשור קשר נגד המלך, ובטח שלא כל יום זה קורה על-ידי חכם יהודי. אבל גם הפרשה הזאת, עם כל הכותרות הגדולות, וכל התמונות של רשת הריגול המסועפת, המצלמות הנסתרות וחוליית החיסול - הכל ירד בסופו של דבר מהכותרות. ומה מרדכי הרוויח מכל הסיפור הזה? כלום. קצת פירסום, שבעוד יומיים יעטפו איתו דגים לאיזה משתה. זה הכל. אחשוורוש לא טרח להעניק שום גמול למי שהציל את חייו, ומנאמנותו הגדולה של מרדכי למלך לא יצא כלום, מה שמעמיד באור מגוחך משהו את כל הממלכתיות של מרדכי. המדור היה מעלה על דעתו שהיה עדיף לו מרדכי בכלל לא היה מתערב, ובגתן ותרש היו משיגים את מבוקשם, אבל לא בא לו למצוא את עצמו תלוי על איזה עץ.

תענית פסח

תמיד חששנו שזה יקרה, ובסוף זה אכן קרה. בהתחלה האיסור היחיד בפסח היה חמץ - איסור שמוריד חלק לא-מבוטל מהתפריט היומי, אבל אפשר עדיין להתמודד איתו. מאוחר יותר הגיעו הקטניות, אחריהן השרויה וקצת לפני החורבן כבר אסרו תפוח-עץ כי הוא מתחרז עם חמץ. תמיד האמנו שיש קו אדום אותו לא עוברים: קו הצום. אי אפשר לאסור את כל דברי המאכל בעולם בפסח, אחרי הכל מדובר בחג. עד לפני כמה עשרות שנים עוד היינו עושים פסח בירושלים ומקריבים חגיגה, לא יתכן שהכל יהפוך לתענית ציבור של שבעה ימים.

מסתבר שלחומרות אין גבולות: השנה פסח הפך ליום צום. התירוץ הרשמי: עצרת תפילה נגד גזירת המן (כאילו שאפשר לשנות משהו שנחתם בטבעת המלך). בינינו, ברור שהמטרה היא להגיע לשיא המקסימלי של החומרות. בשנה הבאה עוד ידרשו מאיתנו להקיא בפסח את מה שאכלנו לפניו.



סריסים למען הסביבה

שכוייח השבוע מגיע לחרבונא, מסריסי המלך, שהשתתף השבוע כאורח הכבוד בכנס על "אקולוגיה ויהדות - הילכו יחדיו?" חרבונא העביר הרצאה מרתקת על הדילמות הסביבתיות בארמון המלוכה, כמו למשל סוגיית העצים. כריתה מוגזמת של עצים פוגעת באוויר ומוסיפה להתחממות הגלובלית המזיקה. מנגד, סריסי המלך זקוקים לעצים רבים כדי לתלות את כל הפושעים שנידונו למוות. בימים אלו מחולל חרבונא מהפכה של ממש בחצר המלך: לנסות להשתמש בכמה שפחות עצים, ולנצל עץ אחד לכמה משימות. למשל: אם מישהו עשה עץ כדי לתלות עליו מישהו, ובסוף הוא בעצמו התחייב מיתה, יתלו אותו על העץ שהוא בעצמו הכין, ובכך יתרמו באופן משמעותי לאיכות הסביבה. אכן, חרבונא זכור לטוב.


ותהייה קטנה לסיום

לאחר שלב הסיכומים של הסיפור הארוך הזה, יצאנו ביד עם חג חדש. בחודש אדר. זה אומר שתהיה חופשה נוספת קצת לפני חופשת פסח, וכן שעומד להצטבר הרבה חמץ שיהיה צריך לחסל תוך חודש, אבל אולי יש בכל זאת יתרון בחג באדר: לפי החוק שאומר ש"כשעושים מסיבה תמיד חייב לרדת גשם" - אולי חג בסוף החורף יגרום לכך שנרוויח עוד גשמים בדקה התשעים של העונה?

בברכת אורה ושמחה וששון ויקר, כן תהיה לנו.