כבר כמעט הגעתי הביתה, אוסף את שברי היום ומחטא את פצעיי הנפשיים . זה פיגוע רוחני אמרתי בבוקר לתלמידיי, רעידת אדמה של ממש והם רושפים בי, יורים ללא רחם "איך אפשר להאמין לרבנים?" זועק תלמיד צנום וישר דרך "אתם מחנכים אותנו כל הזמן לאמונת חכמים והנה הכל מתפוצץ לכם" ותלמיד אחר עם עיניים טובות ותום נדיר שמשוך בפניו דוקר אותי במילותיו הכנות "ומי אמר שלך זה לא יקרה?! איך אפשר בכלל להאמין במישהו אם כזה רב גדול נפל?!" אני מהנהן, נבוך, מבולבל, כואב, בעיקר כואב. "ומה לעשות עם הספרים שלו ועם סיכומי השיעורים ועם התורה שהוא לימד?!" שאלה יפה, גם אני מהרהר בה.
פתאום נכנס תלמיד נוסף חנוט בגינס וחולצה שחורה מודפסת, מתריסה, כיפה קטנה מאחור ושיער שעולה על גדותיו "על מה אתם מדברים" הוא שואל תוך כדי הילוכו המתגרה "אה... אתם מדברים על הרב ה...(אני אפילו לא מסוגל לצטט)?" אני נזעק, כמעט ונקרע מבפנים. אם היה אומר זאת רק לפני שבוע הוא היה מודח מיד בנזיפה, אך בתוך הבלבול הנורא אני מוצא עצמי מקשיב, מנסה להכיל, לסדר מעט את המידע המקוטע, העמום, ולשפוך אור על נקודות הטוב המעטות שיש בטרגדיה הזו. כבר שבוע שאני מדבר על "אין אפוטרופוס" ועל "תוכו אכל" ו"אל תהרהר אחריו ביום" ו"אל תאמין בעצמך" ועל "אל תבטחו בבן אדם שאין לו תשועה" ועל הזכויות המטאוריות של הרב אלון ועל ההתנהלות המפעימה של פורום תקנה.
בשיח בין הר"מים עולה מפלס הדמעות חסידי הרב אלון בשבר עמוק מפללים שיתעוררו מחלום הבלהות הזה. אחרים מתדיינים על שיחות אישיות עם תלמידים בחדר סגור , על חיבוקים וצפחות, על סמכות רבנית ואדמו"רות, על עיתוי הפרסום ועל חטאי התקשורת. אפילו בדיחות ראשונות כבר נבטו "הרב לאו הקדיש לרב אלון את ספרו אל תשלח ידך אל הנער " ו"גם אריק שרון מסתגר בגלל פורום תקנה" . בתעלות העצב נדלקים חיוכים.
כבר כמעט הגעתי הביתה , דרכיי מתפתלות לי. בתחנה האחרונה לפני, אני עוצר לטרמפיסט, נער צעיר בשלהי העשרה, כיפת צמר גדולה, פאות מתבדות ברוח הקיצית שתפסה אותנו משום מקום, זקנקן מדובלל ולא אופנתי ומבט מפוזר ותוהה. "מה אומרים אצלכם על הרב אלון" אני שופך עליו את כוס יגוני "לא אומרים הרבה, מחכים שהנתונים יתבררו , בינתיים מדחיקים" "ומה אתה אומר?" אני חוקר, מחפש קורטוב חידוש בבליל הטורים, המאמרים והראיונות שניתנו, בלי סוף, בשבוע החולף. הוא המהם משהו קטוע, לא הצלחתי לקלוט מעבר לשתי מילים : "הרב וולפא" לא ממש הבנתי את הקשר. ביקשתי שיפזר מעט את הערפל הסמיך ושידבר גלויות.
"מה לא מובן, יש דין ויש דיין - הרב אלון קרא לא לסרב פקודה בהתנתקות אז הנה הוא קיבל את שלו" כמעט עצרתי את הרכב והראיתי לו את הדרך החוצה, הופתעתי באמת שהופתעתי ,אבל משהו בפשטות השטוחה הזו סקרן אותי "זה מנחם אותך?" אני מנסה לברר "למען האמת לא כל כך , הייתי מעדיף שזה לא יהיה אבל אם זה כבר קרה..." .
פתאום אני מוצא את עצמי מקנא, לרגע, בפשטות החד ממדית הזו שמצליחה לעכל בנקל את רסיסי הפלדה שקרעו כל כך הרבה נימי לב ונפש. כמה קל ופשוט לראות את העולם בכתום ושחור, כמה הייתי שמח שהגעש הפנימי שהולם בי שורט ופוצע היה נפתר בקלות כזו. רק בבוקר המחרת כשאני נלחץ ברווחים המועטים של ש"ס וילנא בין עמודת רש"י לתוס ניחמתי עצמי, כמלמד גמרא, ב"תיובתא" ו"קשיא" ו"תיקו" ו"יהא מונח עד שיבוא אליהו" וב"אין כאן מקום להאריך". קדימה תלמידים להפוך לדף הבא!