כבר בחודש ניסן, כמעט שנה לפני מועד ביצועה של הגזרה הנוראה על השמדת היהודים, יצאו הרצים "דחופים בדבר המלך..." כדי להפיץ את הגזרה ברחבי הממלכה. "בכל מדינה ומדינה אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד שק ואפר יֻצע לרבים", אולם האיש היהודי, מרדכי, סבר שאי אפשר להסתפק בפעולה כלפי שמיא לבד, יש צורך גם בהשתדלות אקטיבית יותר מלמטה. בכוחו של אלוקים, הכל יכול, לסייע גם למי שאפסו כוחותיו, אולם בדרך כלל אלוקים מסייע למי שעוזר לעצמו.
מרדכי יכול היה לדחות את ההשתדלות שלו עד סמוך לחודש אדר המאיים. טבת וגם שבט עשויים היו להיות תאריך מצוין לפי קו מחשבה שכזה, אולם כנראה סבר שדחיית הפעולה עלולה לגבות מחיר דמים ומיד קם ועשה מעשה: קרע את בגדיו, לבש שק ואפר "ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה. ויבוא עד לפני שער המלך כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק". בכך התעלם מהאפשרות המסוכנת שהמן או מקורביו יפגשו בו. הוא פעל להצלת עמו ללא כל שיקולים זרים. חפץ היה שאסתר תיאות לבוא אל המלך להתחנן על עמה, אולם מכיוון שתשובתה היתה חפה מהבעת חמלה כלפי עמה ומהיענות חד משמעית לבקשתו, גייס מרדכי את כל כוחות נפשו ורוחו ושלח אליה דברים בזו הלשון:
"...אל -תדמי בנפשך להמלט בית-המלך מכל-היהודים. כי אם- החרש תחרישי בעת הזאת רֶוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית-אביך תאבדו ומי יודע אם-לעת כזאת הגעת למלכות".
מרדכי השכיל לא להוסיף שמן על המדורה. לכן לא פנה אליה בלשון מאיימת, כגון: "אם החרש תחרישי בעת הזאת את ובית אביך תאבדו". הוא דיבר אליה כמשתתף בהרהורי ליבה וכמנסה לסייע לה לערוך סדר במחשבותיה המבוהלות: "אל-תדמי בנפשך להמלט בית-המלך מכל-היהודים". יכול היה לפתוח בלשון מרוככת יותר ולומר "אל נא תדמי", לא להסתפק רק בשתי המלים "אל תדמי", אולם יושרו של מרדכי שהגיע כנראה אל המסקנה שהיענותה של אסתר לבקשתו היא צו שעה בלתי נמנע, יושרו זה לא אפשר לו להעמיד את דבריו בצורה ממנה ישתמע שהבחירה אם לשמוע לו אם לאו, נתונה עדיין בידיה של אסתר.
בדרכו של הקב"ה הוא מקדים תרופה למכה: בתחילה הוא מדבר על הרווח וההצלה שיעמוד ליהודים ממקור אחר, ורק אחר כך מזכיר את ההשתלשלות הנוראה שתתרחש כתוצאה מהחרשתה ואי שיתוף הפעולה אתו "ואת ובית-אביך תאבדו". כמו כן איננו מסיים ברע: יכול היה לחתום את דבריו במלים "ואת ובית-אביך תאבדו", אולם הוא סיים במה שהתחיל, בניסיון לחדור למחשבותיה של אסתר ולנווט אותן. אם בהתחלה אמר לה לא לדמות בנפשה להימלט בבית המלך, עתה הוא מסיים בהצעה להרהור מכאן ואילך: "ומי יודע אם-לעת כזאת הגעת למלכות". מרדכי מביע בטחון ללא עוררין בהינצלותו של העם היהודי, זאת למרות שלא היה לו שמץ של מושג כיצד הדברים יתגלגלו "ממקום אחר", אם אסתר תסרב לו. מובעת כאן הוודאות בנצחיותו של העם היהודי למרות שחרב חדה מונחת על צווארו (השוו ברכות י, עמוד א: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים").
יכול היה מרדכי לדבר בצורה סימטרית: "אם החרש תחרישי בעת הזאת, הינצל יינצלו היהודים ממקום אחר...", אולם מרדכי העדיף את ההתבטאות הלא סימטרית. האופציה החיובית המבשרת הצלה - "רווח והצלה" - עשירה בצליליה: אף אות משם העצם הראשון (רוח) איננו חוזר בשם העצם השני(הצלה) וגם הניקוד של המילה "והצלה" מגוון לעומת הניקוד של "רוח".
מנעד הצלילים והניקוד כאילו משוחרר מכבלים לשוניים, קורא לעצמו דרור ומשקף את הנשמה המשוחררת והבלתי כבולה של אביר החופש, מרדכי. גם זאת: יכול היה מרדכי לומר: "רוח והצלה יהיה ליהודים ממקום אחר", אולם האיש הזקוף שלא כרע ולא השתחווה לא להמן, ולהבדיל גם לא לפני המלכה אסתר, מדבר בלשון עמידה: "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר...". כזאת היתה לשונו של מרדכי שהיה גם משום כך, "רצוי לרוב אחיו, דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו".
ד"ר יוספה רחמן, מרצה בחוג להוראת תנ"ך במכללה האקדמית לחינוך גבעת ושינגטון