מפלס המנדטים הגואה של ה"בית היהודי" ממלא נחת את בני הציבור הדתי לאומי על גווניו, יש להניח שגם את אלו שלא רואים עצמם כשותפים גמורים בדרכם ובסגנונם הרוחני של איילת שקד או לחילופין של הרב בן דהן. משהו באוויר ההרים בפסגה הפוליטית במדינה, או לפחות קרוב אליה, מעורר תחושות חיוביות של שינוי וכוח שנתון בידינו לחולל מהפכות במדינה כרוחנו וברוחנו. לכן, נדמה שגם רוב המבקרים של מפלגת הבית היהודי מקרב הציונות הדתית יצביעו לה גם בבחירות הקרובות. נוח לכולנו להיאחז בקיים על כל חסרונותיו מאשר לדמיין את שתי הציפורים שעל העץ. תופעה מוכרת ולא בהכרח שלילית.
עוד בנושא :
לא דתי, לא לאומי - הרב אלי אדלר
דבר חיובי שאפשר ודאי לזקוף לזכותם של אנשי ה"משהו חדש מתחיל" הוא היציאה, לפחות הרשמית, מעמדת גבאי הצדקה, או באופן מעודן יותר, שליחי הציבור הדת"ל האחראים לדאוג לאינטרסים המגזריים הצרים. האווירה השתנתה. לא עוד עיסוקים מגזריים והתבחבשות בתוך המחלוקות בין גבעת שמואל לאלון מורה, אלא נטילת חלק בשיח הרחב יותר סביב המתרחש במדינה בביטחון ובכלכלה. כשבנט חוזר שוב ושוב על העיקרון ש"כולנו יהודים" ו"די למגזריוּת!" אני כמעט ונהיה חסיד שלו.
אך דווקא בשל כך לא ניתן יותר להתחמק מן השאלה החשובה - מה באמת יש לנו, כציבור דתי שמרגיש ורוצה להיות שותף במתרחש במדינה, להביא אל תוך השיח הזה? האם אנחנו מסוגלים לגבש עמדות פוליטיות ותוכניות מדיניות מתוך האמונה בבורא ובערכים הנגזרים מכך או שאנו עוד נקודה בקו הפוליטי המתוח מימין לשמאל במדינת ישראל?
נדמה לי שבאופן די ברור, המשקל של הציבור הדתי לאומי, מונח על הכף הימנית של המפה הפוליטית, אך שום מסר מיוחד לא יוצא מגרונם של אנשי הציבור הזה בעולם בו הם השתלבו. ה"בית היהודי" על הפוליטיקאים והרבנים הקשורים אליו הצליחו אולי להשתלב במערכות השלטון החשובות ביותר אבל את השקפת העולם התורנית הטהורה הם לחלוטין לא הצליחו להכניס לשם. התמיכה הרחבה יחסית בציבור הימני-חילוני ב"בית היהודי", דבר שמוצג כהצלחה הגדולה ביותר של המפלגה, לגמרי לא תפתיע את מי שיתבונן קצת על מה ש"הבית היהודי" מייצג. חילוני ממוצע לא ירגיש זר במפלגה הזו כל עוד הוא אוחז קצת בתפיסת עולם לאומית ומתנגד במידת מה להקמת מדינה פלסטינית.
הדבר הבולט ביותר הוא המיתוג הפוליטי - "ימין", שאנחנו כ"כ מתגאים בו, מושג הלקוח מהשפה הפוליטית הבינלאומית. כאילו שהתפיסות הלאומיות שלנו דומות לאלו של קבוצות ימין במדינות אירופה. עד כדי כך אנחנו משתלבים בנוף הפוליטי.
הרב קוק וממשיכיו בחרו בדרך של שיתוף פעולה, באופן כללי, עם העולם החילוני, בנושאים בהם ישנה הסכמה. אך בעוד אצל הרב קוק המהלך הזה נבע מתפיסה שרואה גם במעשיהם של מי שאינם קוראים בשם ה' שייכות פנימית עמוקה לקדושה, כיום אפשר לומר באופן כללי ששיטת העבודה הזו היא צורך כמעט טכני של העולם הדתי בתמיכה בנושאים כאלה ואחרים. לכן, בניגוד לרב קוק, האמירות שהעולם הדתי לאומי מייצר כיום במרחב הציבורי זהות לאלו של העולם החילוני, מתוך הצורך להשיג הזדהות זריזה ושיתוף פעולה. העולם הרוחני שמהווה בסיס לכל תפיסת העולם של הציבור הדתי לאומי, שחי ותוסס בישיבות של הציבור הזה, לא בא לידי ביטוי כלל ועיקר בשיח הציבורי שבו הפכנו שותפים. אי אפשר להסביר את חשיבות יישוב הארץ בנימוקים תורניים ולהשיג בכך תמיכה מהציבור החילוני ואם נאמר בקול שאנחנו מתנגדים לנישואי תערובת מתוך אמונה שעם ישראל הוא עם נבחר נמצא את עצמנו בודדים במערכה. אז מה הפתרון לכך? לדבר על מכנה משותף רחב ככל הניתן, כזה שגם אטאיסט גמור יכול להזדהות אתו. משכך, פיתחנו שפה פוליטית שמנותקת לחלוטין מהאמונה שלנו.
את הדיבור על אלוקים השארנו לדרשות בישיבה ולמאמרים בעלוני השבת. מה שתמיד נאמר כלפי העולם החרדי, שלא רואה בהשקפתו הדתית דבר שראוי על פיו לנהל מערכות מדיניות, הפך, בלי שאף אחד שם לב, לבעיה גדולה מאוד דווקא של הציבור הדתי לאומי.
בקרקע הזו צמחו אמירותיו של נפתלי בנט שמכריז שהוא אוחז במשנתם של אברהם אבינו ויוני נתניהו. עם כל ההערצה הכנה שיש לכולנו לדמות המופלאה של יוני נתניהו הי"ד, ברור לנו שהעולם הרוחני שהוא מייצג דילג על כמה עקרונות שאצל אברהם אבינו היו אבני יסוד. אך גוף פוליטי שרואה עצמו כמכיל גם השקפות עולם חילוניות חייב לנכס לעצמו דמויות כשל יוני נתניהו כמצדיקי השיטה.
ההליכה של הרב קוק בשילוב זרועות מסוים עם הציבור החילוני והאהדה הרבה שהוא רחש לתופעות מסוימות מעשי ידיהם של הציבור ה"חופשי" בזמנו הייתה מקבילה לכתיבה אינסופית שלו על הצורך בבירורים מעמיקים מאוד של כמה כל מהלך התחייה של עם ישראל בארצו הוא מהלך אלוקי שאחריתו במימוש חזונות הנבואה של הקמת "בית תפילה לכל העמים" ועוד ועוד. לאמר, לא רק שהוא לא השתיק את אמונותיו הדתיות אלא נוסס בהם בכל הכוח. אי אפשר לאחוז בשיטתו באופן חלקי כי שני המהלכים הללו הם משלימים.
מעבר לצרכים הפוליטיים נדמה לי שיש פינה קטנה בלב של כל אחד מאתנו שלא לגמרי מאמינה ברלוונטיות של העולם הרוחני והדתי למרחב הציבורי והפוליטי במדינה. הפחד שלנו לומר מילים כמו "מדינת הלכה" נובע מהתפיסה שלנו את המושגים האלה כחשוכים ומאיימים. אם רק נפתח לעצמנו הסברים עמוקים מספיק על החשיבות של הופעת התורה בכל מרחבי החיים, הפרטיים והציבוריים, נוכל ללמוד וללמד כמה טוב יש בכך.
זהו תהליך שנראה בהשקפה פשוטה הזוי אבל אין דרך אחרת. הצורך לדבר על אלוקים בלי בושה, הופך בשנים האחרונות לברירה היחידה ליצור עמדות פוליטיות לאומיות באמת. אך דרך זו אינה רק ברירת מחדל אלא עולם מופלא ששם קץ סוף סוף לסתירה בין הדיבורים בבית המדרש להתנהלות הציבורית שלנו. ברור שלא נוכל להסתפק בסיסמאות סתומות, ודיבורים פנימיים ומבוררים על אלוקים שמחיה את המציאות וממילא היעד הגאולי של העולם מוכרחים להפוך מנת חלקנו.
"ישראל באומות כלב באיברים" יפסיק להיות רק משפט זכור משיעורים בספר הכוזרי אלא עמדה מדינית רשמית שלנו. לשם אנו שואפים. אנו לא מסתפקים באידיאלים לא ברורים של זיכה היסטורית לארץ או זהות יהודית. אנחנו רוצים לגלות את הקשר של העולם הזה לאלוקים המחיה אותו, הטוב ומטיב לכל. רק בפסגה הזו האוויר אכן צלול ומחיה.
אורי קירשנבום, מתפקד בתנועת 'דרך חיים'