זו תקופה ארוכה שאני כואב את התדרדרותו של עולם הספר. בעוברי בקניון, בעודי חולף על פני חלונות הראווה של רשתות הספרים, אוחזת אותי חלחלה נוכח הזילות המאפיינת את מבצעי המכירות במקום. אחד פלוס אחד ועוד שניים, נדמה כי השלב הבא יהיה מכירת ספרים במשקל.
זה עושה רע לסופרים, המקבלים שקלים בודדים עבור כל עותק הנמכר בצורה נלוזה שכזו, כתגמול עלוב לפרי עמלם הרוחני זה חודשים ארוכים. זה עושה רע לספרות, המתבזה כך ברחובה של עיר, משווה את מעמדה לזה של הקולרבי או החציל. זה עושה רע לקוראים, שחווית הקריאה שלהם מתחילה בתמחור כה משפיל, כה עלוב, כאילו אין ולו הבדל דק בין רכישת ספר לרכישת זוג גרביים.
לכאב הלב שאחז בי על שפלותה של המילה הכתובה, הצטרפה השבוע הידיעה על ספרו החדש של הרב שלמה אבינר, "שו"ת סמס". לא האמנתי למראה עיניי. באמת ובתמים נדמה היה לי כי מדובר במהתלה לקראת ראש חודש אדר. אך לא היא, ומדובר בספר של ממש, עד כמה שאוסף הודעות טקסט מסוגל להביע איזו שהיא רצינות. כמובן שהבעייתיות איננה בכבוד הרב, המשקיע את זמנו ומרצו לטובת הרבצת תורה והלכה ברבים, אלא במי שהחליט להוציא את הדברים אל האור.
הרי זה מגוחך. ללקט מגניזות בתי הכנסיות, את הרדידות של השו"ת הסלולרי ולכרוך אותו לכדי ספר הלכתי ובסופו של תהליך ומבלי להניד עפעף, להעמידו על דוכן הספרים, בין שו"ת הרשב"א לשו"ת יביע אומר. כיצד הפך רעיון הסלולרי הזה, שנולד כדי להגדיל את פרסומם ולהעצים את רווחיהם של בעלי העלונים, ליצירת מופת? לא ירחק היום בו יצטרפו החידודים הסלולריים לגרסה ה-18 או ה-19 של פרוייקט השו"ת, מפני שהרי מדובר בנכס צאן ברזל.
ספרי לימונדה
בסה"כ מדובר בקש ששבר את גב הגמל. הרי עשרות ספרים מבית "ספרית חוה", המו"ל הקבוע של הרב אבינר, נדפסים כתמלולי שיעורים ואיש אינו מוכיח בשער. בעריכה קלילה, זריזה ושאינה מוקפדת, נדפסים אחר כבוד עשרות פרקים העוסקים בכוזרי ובמגילת רות ובקהלת ובשיר השירים - בחומרים היקרים ביותר העומדים לרשותנו - ובעברית כה יומיומית. ובאמת, את הספרים הללו אפשר לקרוא מבלי כל מאמץ, תוך שאתה לוגם לימונדה ויושב לך בשמש הקייצית ומעביר דף אחר דף ואף מסוגל לנמנם ולהתעורר ולא להחמיץ את תכליתו של השיעור.
שמא תגידו, על מה אתה מלין? הרי מדובר בהנגשת אותם חומרים חשובים אל הקהל הרחב, שאינו מסוגל לקרוא אותם שלא באמצעות הפריזמה הזו. אך אם תיגשו אל אחת הישיבות הגבוהות הקרובות למקום מגוריכם, תמצאו את הספרים הללו על מקומם של תלמידים הנחשבים רציניים, מפני שבסך הכל הרי מדובר בהוצאה לגיטימית ובניסוח לגיטימי. והלגיטימיות הזו מובילה לפופולאריות יוצאת דופן, כשהספרים הללו מככבים בכל חנויות ספרי הקודש, מבוקשים כלחמניות אחר הפסח.
"רסלינג" מול "בית אל"
וכך עולם כמנהגו נוהג, וספרי הקודש הנדפסים בישראל 2010 הם כה לעיסים לקריאה, עד כדי אפס מאמץ לניתוח גופו של עניין. השוו, בבקשה, בין הספרים הנדפסים ע"י הוצאות "רסלינג" או "מאגנס" לבין אלו של "ספרית חוה" או "ספרית בית אל" - וגלו מה שפל מעמדה של הספרות העיונית-דתית לעומת רעותה האקדמית-חילונית. ואם בהשוואות עסקינן, השוו את מאמצי הראי"ה והרמח"ל או המהר"ל ובאיזה מאמץ כביר הם עסקו בכתיבה וכמה לילות טרופי שינה חלפו עליהם וכמה חודשים ושנים הם כתבו ומחקו ושוב כתבו וציפו להופעת המילה המודפסת, הכבירה.
לשפה בה אנו משתמשים ולאיכות העריכה של ספרינו ולרמת הנושאים בהם הם עוסקים, ישנה חשיבות מכרעת על הציבור הציוני דתי. אמור לי אלו ספרים מונחים על מדפיך ואומר לך מי אתה.