"בעצם, זה לא כזה דבר מלהיב."
"רק זה היה חסר לי עכשיו, שכל הכבישים יהיו חסומים..."
"ונגיד שהוא היה יורד, מה היה קורה? תוך יום לא היה נשאר ממנו כלום."
"הצינון של הילדים רק היה מחריף"
"עובדה, בגוש דן מסתדרים מצויין בלי זה"
"לא נורא, החורף עוד לא נגמר, הוא עוד יגיע"
(משפטי נחמה לכל אלה שעדיין מאוכזבים מהשלג שלא ירד בסוף השבוע שעבר, לתועלת הציבור)
שלא יהיה אקטואלי
כל מי שכותב טור שאמור להיות אקטואלי, מתפלל ששום דבר משמעותי לא יקרה בין "כתיבת שורות אלו" לבין מועד הפירסום שלהן. במציאות שבה החדשות מתחלפות בקצב יותר מהיר מהאור הירוק ברמזור, אין לדעת מה יקרה רגע לאחר סגירת הגיליון; תיקים יכולים להיפתח ולהיסגר, ממשלות יכולות לקום וליפול, פרשיות יכולות להיחשף או לחלופין להתגלות כשקר גמור, והטור יכול בקלות להפוך לבדיחה נכון לזמן בו יקראו אותו. אבל יש גם מקרים יוצאי דופן.
נכון לשעת כתיבת שורות אלו, מצבו של הרב מרדכי אליהו שליט"א אמנם השתפר קצת מאז תחילת השבוע, אבל עדיין מוגדר כקריטי, ועדיין צריך להרבות בתפילות לרפואתו. הפעם, לשם שינוי, המדור מתפלל שהשורה הזאת לא תהיה נכונה כשהיא תתפרסם, והרב אליהו יספיק להתאושש עוד לפני כן.
שוב חוזרים בתשובה
מוסף התרבות של "מעריב" שיצא בסוף השבוע שעבר, לעס עוד פעם את הסיפור של הזמרים שמתקרבים למקורות, כנראה בשל העדר רעיונות מקוריים לכתבת שער. היו שם כמה אמירות מעניינות, אבל באופן כללי היה קשה למצוא שם משהו שלא נאמר ב-1000 כתבות הצבע הקודמות בנושא. ובכל זאת, המערכת כנראה חשבה שזה מספיק מעניין. שאף על פי שהקורא הממוצע כבר מיצה את הראיונות עם אהוד בנאי, והוא רואה את דיוקנו של אביתר בנאי בעיתונים יותר ממה שהוא רואה את עצמו במראה, והוא יכול כבר לעשות דוקטורט על אמונה והשגחה במשנתו של עמיר בניון, בכל זאת זה עדיין מושך אותו. אולי גם זה סוג של מגמת התחזקות.
לא מחליפים ספרים
כדי להוציא ספר לאור, כבר מזמן לא צריך לכתוב ספר. רבים מתוך הספרים היוצאים אל המדפים, הם בעצם אוסף של הרבה דברים כתובים שנכרכו להם יחדיו. על כל טור קבוע בעיתון, כל עלון שבועי, כל חלופת מכתבים ואפילו כל יומן (אם הכותב הוא אדם מעניין, כמובן), מרחפת האפשרות לזכות יום אחד במקום של כבוד בארון הספרים. כמעט ואין טקסט שאינו יכול להפוך לספר, הרי אם ביום מן הימים תהיה מנהיג דגול, או סתם ראש ממשלה, אנשים ימצאו עניין אפילו באוסף כל רשימות הקניות שלך.
ובכל זאת, לגבי חומר כתוב אחד, היה נראה שלעולם הוא לא יגיע אל בית הדפוס, אף על פי שמדובר באחד הטקסטים הפופולאריים ביותר במגזר הדתי-לאומי: שו"ת ה-sms. תשובותיהם של גדולי הרבנים, בין בהלכה ובין במחשבה, החל ברב שרירא גאון וכלה ברבני דורנו, נאגדו במהלך הדורות לספרים עבי-כרס; אבל המסמסים לרב אבינר ולרב אליהו (ולצוותי המשיבים שלהם), גם אם לא כולם התכוונו לכך בדיוק, ניסו ליצור אלטרנטיבה לספרים. הם לא יחפשו בתשובות שנכתבו כבר, ולא רק מפני שאין מספיק שו"תים שמתייחסים לחצאיות אלדין. בשביל מה להתחיל לפתוח ספרים אם אפשר לקבל תשובה מהירה בסלולרי?
עכשיו יוצא ספר השו"ת הסלולרי הראשון, המאגד בתוכו תשובות נבחרות שבקעו מהנייד של הרב אבינר. מתברר שתרבות ה-sms עדיין מודעת לכך שאי אפשר להחליף את הספרים. בינתיים, לפחות.
הדרן עלך
זאת היתה דרך ארוכה ומפרכת. מסע שארך לא יום ולא יומיים, גם לא שבועיים ואף לא חודשיים, אלא חצי שנה. המוני המשתתפים במסע הזה ראו מולם סכסוכים משפטיים מכל הסוגים, תובעים ונתבעים, נזקי שכנים, ירושות, נחלות, צוואות ואפילו את כל אגדות רבה בר בר חנה, הם ראו כמעט הכל - אבל לא ראו את הסוף. השבת הם מגיעים לקילומטר ה-176 והאחרון. שכוייח לכל לומדי הדף היומי בארץ ובעולם, שלא התייאשו לאורך כל הדרך, וכעת הם מסיימים בשמחה את מסכת בבא-בתרא.
ותהייה קטנה לסיום
כשמדברים על ים תמיד מזכירים מדוזות, כשמדברים על עוגות שוקולד תמיד מזכירים קלוריות, כשמדברים על חורף תמיד מזכירים שפעת וכשמדברים על ספרות יהודית, להבדיל, תמיד מזכירים את הרב חיים סבתו. זו הדוגמא הקבועה לפריחה היהודית בעולם הספרות, והיא אמורה להוכיח שרבנים כותבים ספרים, אבל למעשה היא תמיד מוכיחה בדיוק את ההפך - אילו היתה באמת פריחה, היו לנו עוד דוגמאות להביא. אבל אולי עכשיו, כשגם לרב חיים נבון יש ספר, וקצת לפני כן גם הרב ליאור אנגלמן הוציא לאור את סיפוריו, משהו ישתנה?
בברכת מִשֶׁמִשֶׁ.