אחד הפלאים של מגילת אסתר טמון גם בשאלה הקשה מפני מה באה בסופו של דבר הגאולה. אנו למדים על גזירה איומה ונוראה, אולי הקשה ביותר שהייתה בתולדות האומה הישראלית, אך המגילה אינה מלמדת אותנו דבר על סיבותיה. בוודאי, חז"ל ופרשנים לאורך הדורות חשפו את מה שהסתירה המגילה, אך הדבר אינו מבטל את העובדה כי המגילה עצמה מכסה את הסיבות לכך. עובדה זו אך מעצימה את הצד השני של המטבע: הייתה כנראה סיבה כה גדולה לצרה האיומה והנוראה שבאה עלינו ואם לא ברור בזכות מה נגאלנו. יש המפרשים כי סיבת הגאולה הייתה צום ותפילה לריבונו של עולם שנעשה בכינוס כל היהודים, אך הקורא את המגילה כפשוטה יגלה כי הצום לא מוען לריבונו של עולם, ואין במגילה אזכור כלשהו על תפילות ותחנונים. על פי פשוטה של מגילה נראה כי אסתר המלכה מבקשת את הצום כדי שתהיה שותפות כלל ישראלית בסיכון נפשה, כחלק מאותם דינים ידועים על חובת ההשתתפות בצרת הציבור, ועל אי-נטישתה במערכה.
שאלות אלו הן אפוא חלק בלתי נפרד מההסתר הקיים במגילה, אולם כאמור לאורך הדורות כולם ניסו לומדי המגילה להסיר את הלוט מעליה ולתור אחר הנקודות המהותיות בדרכה של המגילה. ואכן, רוב מוחלט של הפרשנים התייחס לחשיבות הגדולה של "לך כנוס את כל היהודים". כינוס זה פועל כנראה במישורים רבים. כפי שבואר, יש בו היבט טבעי, של קבלת כוח וחיזוק מעצם העובדה שכולם פועלים ביחד. קשה מאוד להיכנס לפני ולפנים בארמון אחשורוש במסירות נפש של "כאשר אבדתי - אבדתי" כאשר שאר חלקי האומה לא נמצאים מאחוריך. אסתר המלכה קיבלה אפוא חיזוק אנושי וטבעי מההתכנסות המשותפת. אולם אנו מאמינים כי קיים רובד עליון בהרבה מהמישורים הטבעיים. קשה למנות את מאמרי חכמינו אשר לימדו על החשיבות כלפי שמיים, ועל עוצמת "גוי אחד בארץ", עד שאמרו כי בשעה שהאומה הישראלית מאוחדת הקב"ה מניח לחטאיהם, ולא זו בלבד אלא שדמותו של אחאב הרשע הפכה להיות מופת וסמל לחשיבות הדור שאין בו דילטורין. דברים אלה חשובים כל כך גם בימינו. אף אנו יודעים במישור הטבע כי אויבינו מחפשים את אותם סדקים בהם הם יכולים להיכנס ולקרוע את האומה הישראלית, ואף אנו למדים מדברי חכמים כי ה"תפילין של הקב"ה" מכילים את הפסוק "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".
חשוב אפוא כי נאמר לעצמנו את הדברים הבאים לקראת פורים, כשמבקשים אנו שייעשו עמנו ניסים בימים ההם בזמן הזה: הולכת ומשתלטת עלינו שפה אחרת. השפה האחרת היא השפה הדמונית, המתארת את אשר מתרחש בעם ישראל כמלחמת בני האור בבני החושך, כאשר הגדרת "אור" ו"חושך" נעשית כמובן בעיני המתבונן. השפה הזו מדברת על האחר בזלזול, בכעס ובבוז; השפה הזו אינה מאמינה בטוהר כוונותיו של השני, וטוענת שיש ביכולתה לבחון כליות ולב ולקבוע כי המניעים שלו שונים לחלוטין; השפה הזו מייחסת את האמת לדובר בה בלבד, ואילו השני הוא בוגד או נרפה או מאבד זהות או כל בירור אחר; השפה הזו שונאת את הדיאלוג, וקובעת כי כל ניסיון למצוא את הגשר הוא התחנפות או בינוניות; השפה הזו מדברת גבוהה בשפת האחדות והכינוס, אולם אינה מוכנה לנקוט בצעדים המחויבים מכינוס זה: פשרה, ויתור, פינוי מקום גם לשני, והסכמות.
הבה נכנוס את כל היהודים לקראת פורים, ואף נסכים לשלם את מחיר הכינוס. מחיר הכינוס הוא שפה רכה יותר; נסיגה לאחור ונתינת מקום לצד השני; חיפוש אחר הברכה שיש במי שמתנגד לנו המציל אותנו מקיצוניות מאררת; חתירה להסכמות הנובעות מעוצמות גדולות של שני הצדדים, ועוד ועוד. אנו זקוקים לשפה זו בשעות האלה, במישורים הביטחוניים והרוחניים כאחד, ואין כמו חג הפורים המאפשר לכנס אותנו ביחד. פחות לדבר על אחדות. יותר לעשות אותה.